פרשת משפטים - נגישת הלווה בספק

שאלה שנשלחה ע"י אחד מהת"ח חברי הפורום שליט"א:

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שמות כב, כד).

פסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' צז): "אָסוּר לִנְגֹשׂ אֶת הַלּוֶֹה לִפְרֹעַ, כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ. וַאֲפִלּוּ לְהֵרָאוֹת לוֹ, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִכְלָם בִּרְאוֹתוֹ לַמַּלְוֶה וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִפְרֹעַ".

מל' השלחן ערוך משמע, שדווקא כאשר יודע המלווה שאין ללוה כסף לשלם, אסור לו לנגשו. ולכאורה צריך עיון, הלא אפילו אם אינו יודע שאין לו, אלא שאינו יודע בבירור שיש לו גם כן היה ראוי להיות הדין כן, שהרי כלל גדול בתורה ספיקא דאורייתא לחומרא, ושמא אין לו.

מנחת חינוך מצוה ס"ז-
וקצ"ע על הש"ע שכתב דוקא אם יודע דלענין איסור באינו יודע נמי אסור, ואפשר דהתורה לא אסרה כלל בא"י כי אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, וא"כ ברוב לא יתבענו ע"כ אין איסור כלל רק ביודע שאין לו.

תירוץ נוסף מהשבט הלוי י רסז-
ועצם הלשון של החינוך מצוה ס"ז, דרק בתבעו כדי לצערו אסור מה"ת משמע דבספק מותר, דכדי לצערו כפשוטו לא משכחת לה רק בודאי אין לו א"כ לאיזה תועלת תבעו כי אם לצערו, אבל אם תבעו בספק דילמא יש לו כדי להחזיר כספו אין זה בדרך כלל בכוונת לצערו,
ומביא שם גם מהבוטשאטשער בכסף הקדשים עיי"ש.

מסברא פשוט שמותר לאדם לבקש את חובו מהלווה, כל הנגישה היינו באופן שברור שהבקשה לא תיענה ורק בכה"ג מקבל המעשה שם של נגישה של צער.
וכשמסופק אולי יש לו אין בזה ספק איסור כלל.

לכאורה יש לומר, שהלא לשון התורה "לא תהיה לו כנושה", ולא "לא תהיה לו נושה". כלומר, האיסור הוא להתנהג אתו בצורה של נושה. כאשר אני פונה לבן אדם שספק אם יש לו כסף לשלם את חובו, ומברר אם אכן יש לו ועליו לשלם, או שמא אין לו ואז אני מתנצל בחיוך ומניחו לנפשו, אינני מתנהג "כנושה". הלא "נושה" פונה בכל מצב.

אוריאל אמר:

לכאורה יש לומר, שהלא לשון התורה "לא תהיה לו כנושה", ולא "לא תהיה לו נושה". כלומר, האיסור הוא להתנהג אתו [highlight=yellow]בצורה של נושה[/highlight]. כאשר אני פונה לבן אדם שספק אם יש לו כסף לשלם את חובו, ומברר אם אכן יש לו ועליו לשלם, או שמא אין לו ואז אני מתנצל בחיוך ומניחו לנפשו, אינני מתנהג "כנושה". הלא "נושה" פונה בכל מצב.

לחץ כדי להרחיב...

ז"ל הרמב"ן (כד) לא תהיה לו כנושה - הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז), אבל [highlight=yellow]תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם[/highlight] עכ"ל.
האם מישהו שלא לוה ממני מעולם אני ניגש ושואל אותו אם יש לו לשלם לי?

סבא אמר:

אוריאל אמר:

לכאורה יש לומר, שהלא לשון התורה "לא תהיה לו כנושה", ולא "לא תהיה לו נושה". כלומר, האיסור הוא להתנהג אתו [highlight=yellow]בצורה של נושה[/highlight]. כאשר אני פונה לבן אדם שספק אם יש לו כסף לשלם את חובו, ומברר אם אכן יש לו ועליו לשלם, או שמא אין לו ואז אני מתנצל בחיוך ומניחו לנפשו, אינני מתנהג "כנושה". הלא "נושה" פונה בכל מצב.

לחץ כדי להרחיב...

ז"ל הרמב"ן (כד) לא תהיה לו כנושה - הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז), אבל [highlight=yellow]תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם[/highlight] עכ"ל.
האם מישהו שלא לוה ממני מעולם אני ניגש ושואל אותו אם יש לו לשלם לי?

לחץ כדי להרחיב...

אינני מבין מה מצאת ברמב"ן, וכי מחמת שצריך להיות בכל דבר כאילו לא לווה יהא אסור לו גם לקבל ממנו כסף?
הלא פשוט שהרמב"ן מתייחס אך ורק לעליונות ולמשילות שהמלווה יכול לעמוד כנגד הלווה מחמת ההלוואה ומחמת שאין לו מה להשיב יהא המלווה מעמיד עצמו כנושה וכמושל אצל הלווה.
ראה סופו של פסוק ולא תשים עליו נשך זה בדומה לאיסור נשייה.
גם דברי רש"י שם עה"ת ברורים שרק בגוונא שיודע שאין לו ובא לתובעו בחוזקה וכו'.
גם בגמ' מנין שהיודע שאין לחבירו וכו'.
כל הנ"ל פשוט לכא'.

עברי אמר:

סבא אמר:

אוריאל אמר:

לכאורה יש לומר, שהלא לשון התורה "לא תהיה לו כנושה", ולא "לא תהיה לו נושה". כלומר, האיסור הוא להתנהג אתו [highlight=yellow]בצורה של נושה[/highlight]. כאשר אני פונה לבן אדם שספק אם יש לו כסף לשלם את חובו, ומברר אם אכן יש לו ועליו לשלם, או שמא אין לו ואז אני מתנצל בחיוך ומניחו לנפשו, אינני מתנהג "כנושה". הלא "נושה" פונה בכל מצב.

לחץ כדי להרחיב...

ז"ל הרמב"ן (כד) לא תהיה לו כנושה - [highlight=yellow]הוא המלוה[/highlight], יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז), אבל [highlight=yellow]תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם[/highlight] עכ"ל.
האם מישהו שלא לוה ממני מעולם אני ניגש ושואל אותו אם יש לו לשלם לי?

לחץ כדי להרחיב...

אינני מבין מה מצאת ברמב"ן, וכי מחמת שצריך להיות בכל דבר כאילו לא לווה יהא אסור לו גם לקבל ממנו כסף?
הלא פשוט שהרמב"ן מתייחס אך ורק לעליונות ולמשילות שהמלווה יכול לעמוד כנגד הלווה מחמת ההלוואה ומחמת שאין לו מה להשיב יהא המלווה מעמיד עצמו כנושה וכמושל אצל הלווה.
ראה סופו של פסוק ולא תשים עליו נשך זה בדומה לאיסור נשייה.
[highlight=yellow]גם דברי רש"י שם עה"ת ברורים שרק בגוונא שיודע שאין לו ובא לתובעו בחוזקה וכו'.
גם בגמ' מנין שהיודע שאין לחבירו וכו[/highlight]'.
כל הנ"ל פשוט לכא'.

לחץ כדי להרחיב...

חבל שלא ביארתי היטב את דברי, עד שהיה שייך שתצא טעות כל כך גדולה.
הבה נזכיר לעצמנו את ההתחלה, נשאלה כאן שאלה מדוע באינו יודע אם יש לו מותר לנוגשו, הבאתי תירוץ המנ"ח שמוכרח שאין איסור בכה"ג, כי אילו היה איסור כזה כמעט לא שייך לתבוע חוב, וכן תירוץ של הרב וואזנר עפ"י החינוך שכל האיסור הוא רק אם זה כדי לצערו.
אח"כ בא @אוריאל ואמר שבאמת הלשון עצמו מכריח הדבר, כי "נושה" מתפרש כאדם שפונה בכל מצב [וכנראה שהבין שנושה פירושו "תובע" "נוגש" "גובה" וכו',
והקשיתי לו שמלשון הרמב"ן מבואר להדיא שפירוש "נושה" הוא פשוט "מלוה", וכוונת הפסוק שלא תתנהג כמו שמלוה מתנהג ללוה, וא"כ [highlight=yellow]בעיקרון[/highlight]אין שום ראיה שבתובע בלי ללחוץ מותר הדבר [כי [highlight=yellow]שייך[/highlight] גם לפרש שכל תביעה בעולם ואפילו בשיא העדינות עדיין היא בכלל פעולה של מלוה כלפי לוה, אם כי הרמב"ן מרמז באמת שהדין אסור רק בדרך של משילה], ובהכרח צריכים להגיע לתירוצי האחרונים.
אנא, בדוק אם עוד נשארה לך איזו טענה על דברי.

דברי כולם נפלאים ומחכימים ומצדיקים את המיזם החשוב 'פשר פרשה'- ואפשר להליץ עליו 'פשר פרשה פרש פרשה'.
אבל-
כנרצה לדון מה גדר האיסור, 'לא תהיה לו כנושה'- נבין שהאיסור הוא לתבוע ממנו אע"פ שאין לו.
וכמה אחרונים תרצו הו"ד לעיל- שעיקר הדגש על התביעה אע"פ שאין לו- ומזה הוציאו שאם לא ידוע ואינו מכוון לצערו, מותר.
אחרים תפסו את הדבר כאיסור שהדגש בו הוא התביעה כשאין לו ומזה הוציאו שאם מסתפק בדבר אם יש לו אם לאו אינו בכלל האיסור.
אבל אלו ואלו מודים שיש כאן נגישה אלו ואלו מודים שיש כאן נגישת חוב אלא שירדו לטעם הדבר וקבעו 'שכל האיסור הוא רק בתביעה כזו וכזו לא בתביעת ספק על שלל טעמיהם.
אבל יתכן שאין כאן כלל נגישה
נגישה- היא 'תביא לי את הכסף
בספק הבקשה היא שמא יש אצלך כסף לתיתו לי
בירור אינו נגישה
בקשה ללא תכלית- היא נגישה
והגע עצמך, הלא ברור שאם היה הדבר ספק אצלו והלך ושאלו 'האם יש אצלך מעות לתת לי'?
וענהו- לאו, אין מעות בידי, חשבוני מעוקל, והגמחי"ם רובצים, וכו' עזה"ד, ושוב אמר לו 'אבל אתה חייב לי'!! שבוודאי עבר ברגע זה על 'נגישה'.
אבל במקום שאינו יודע אם יש לו אם לאו, אינה בקשה ללא תכלית, ואין זה נגישה!
ובאמת יש לדון לפי מה שנתבאר בהלכה שאסור אפי' להראות לפניו, באופן ששאלו אם יש לו, וענהו הלא, לא אין לי, אם חייב לברוח משם מיד כדי לא להראות בפניו או שמא יכול לגמור לדבר עמו או להיות בקרבתו.

חשבתי שתי רעיונות נוספים ליישוב, ושניהם מחודשים ויל"ע בהם.

א. אי נימא דספק דאורייתא מותר מן התורה, כשיטת הרמב"ם [אגב, מעניין הדבר שכמה מחכמי זמננו נחלקו לענין מעשה במחלוקת עצומה זו בין הראשונים, כיצד הדין להלכה], א"כ י"ל דכיון דמדאורייתא מותר לו לתבוע ול"ח לספק, א"כ גם רבנן לא אסרו דא"כ נעלת דלת בפני לווין, וכאותה הסברא שמצינו בגיטין וש"מ.

ב. אולי י"ל דכאשר המלווה הלווה ללווה סך כסף מסויים, א"כ הרי הוחזק שיש לו, והוי כמקום שיש בו חזקה דל"ח לספק איסור. ואמנם יל"ע בזה דהא מלווה להוצאה נתנה, ועוד - דאין לך חזקה עשויה להשתנות גדולה מזו....

סבא אמר:

תירוץ נוסף מהשבט הלוי י רסז-
ועצם הלשון של החינוך מצוה ס"ז, דרק בתבעו כדי לצערו אסור מה"ת משמע דבספק מותר, דכדי לצערו כפשוטו לא משכחת לה רק בודאי אין לו א"כ לאיזה תועלת תבעו כי אם לצערו, אבל אם תבעו בספק דילמא יש לו כדי להחזיר כספו אין זה בדרך כלל בכוונת לצערו,

לחץ כדי להרחיב...

אי"ז תי' אלא רק ראיה

ראיתי מובא בשם המהר"ם שיק על המצוות (סז) דבמקום כזה שיתכן שיש ללוה כסף, ואז הוא יקיים מצוה שהרי פריעת בע"ח מצוה, לא אסרה תורה מספק. ולכאורה כ"ז רק אי נימא דפריעת בע"ח מצוה מדאורייתא, או דספק אסור רק מדרבנן, דהא אי נימא דהא דפריעת בע"ח מצוה הוא רק מדרבנן [כשיטת היראים] ומאידך סד"א לחומרא מדאורייתא כשיטת הרשב"א והר"ן והתוס' ורש"י ושאר הראשונים, לא אתי שפיר.

אפשר להוסיף ראיה ומראה מקום, ליסוד הנ"ל דהאיסור דלא תהיה לו כנושה הוא להיות עליו כמושל וכמש"כ הרמב"ן ולכן כל האיסור הוא רק ביודע שאין לו.
דהנה בסוף פרקא דאיזהו נשך איתא במתני' דהמלוה בריבית עובר באיסור דלא תהיה לו כנושה, וצ"ב רב איזה נגישה יש בהלואה בריבית, ועמדו בזה המפרשים, וכבר דייקו את ל' רש"י שם שכ' "כשתובעו ודוחקו" וצ"ב כוונת רש"י דאם איירי כשתובעו ודוחקו אז אפי' בלא ריבית איכא איסורא, ובלא תביעה אף בריבית לא יהא איסור, ומה האיסור של לא תהיה לו כנושה בשימת ריבית..
[ועי' בתפארת ישראל שעמד בזה, ונדחק דאולי בדר"כ בהלואה בריבית שכיח טפי שהוא דוחקו לפרוע, דסתם הלואה הלוה אינו כפוי טובה ומחזיר בזמן משא"כ בהלואה בריבית ודוחק. וצ"ע בד' רש"י].

אכן אלמלא ד' רש"י היה נראה באופן אחר, דאפי' באופן שאינו דוחקו לפרוע ואפי' באופן שפורע מעצמו את הריבית איכא איסורא דלא תהיה לו כנושה, וכמדומה שזו כוונת המהר"ם שיף שם וז"ל "ולכאורה היה נראה לומר כיון דמכריחו לתת לו רבית בשביל שלוה לו אין לך לא תהיה לו כנושה גדול מזה".

ועי' ברמב"ם בסה"מ ל"ת רל"ד שמבו' מד' להדיא דלא כרש"י והאיסור הוא כבר בשימת הריבית ולא רק כשהוא תובע את הריבית וז"ל "ודע שאזהרה זו כוללת גם כן מי שיבקש חוב של ריבית. וכן אמרו שמי שילוה בריבית עובר על אמרו לא תהיה לו כנושה כמו שאבאר במה שאחר זה".

ואולי ביאור הדברים הוא, דאין הפי' דגדר האיסור דלא תהיה לו כנושה הוא "לנגוש" בו לפרוע את החוב, אלא לא להרגיש שהוא מעל חבירו והוא ה"נושה" בחבירו, ועי' ל' הרמב"ן עה"ת "לא תהיה לו כנושה - הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה, אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם", והן הן הדברים, דהרמב"ן לא פי' את האיסור במסוים על ענין נגישה ותביעת החוב, אלא באופן כללי שלא יהיה לו כנושה. והדברים גם מדוקדקים בל' הפסו' דלא כתיב בפסו' לא תנשה אלא לא תהיה לו כנושה, והיינו שיש כמה דרכים היאך הוא נחשב "נושה".

ומעתה לפי"ז יתבאר היטב מ"ט כל האיסור הוא רק ביודע שאין לו ולא נימא ספק דאו' לחומרא, דלפי"ז אין איסור "נגישה" אלא האיסור להיות כ"נושה" שלא יהא "כמושל ללוה", ומעתה פשוט דכ"מ דחשיב מושל הוא רק באופן שיודע שאין לו ואפ"ה נוגשו, אבל אם בא לתבוע את כספו באופן הרגיל אין הוא מתנהג כמושל ונוגש אלא כרוצה את כספו ובזה ליכא איסור ופשוט ודו"ק.