איך להעתיק כשיש שגיאות במקור

פענח

משתמש רגיל
יש דילמה קשה כאשר מביאים כת"י להעתקה.
לפעמים ברור שהכותב כותב בשגיאות כתיב, יש שגיאות של חוסר-ידע, יש טעויות סופר, ולפעמים סגנון כתיבה בלתי מקובל.
מה הדרך הישרה בהעתקת כתב היד. האם להעתיק אות אות עם כל השגיאות? האם להעתיק כפי שנראה שצריך להיות?
דוגמאות:  עירוכין (במקום ערכין), טלת (במקום טלית) מפורסים (במקום מפורסם).
 

פענח

משתמש רגיל
פותח הנושא
בשלמא אמר:
פענח אמר:
מפורסים (במקום מפורסם)
בימינו זה מקובל כטעות בימים עברו זו היתה מילה תקינה (משום מה).
תיקון טל[י]ת מקובל כך.
תיקון ע(י)רוכין מקובל כך

איני שואל על עבודתו של העורך, יכול העורך לתקן בכל דרך שלו.
אני שואל כמעתיק, שממנו עובר החומר המוקלד לעורך, האם ראוי שההעתקה תהיה אות באות, והעורך הוא המחליט, אחרי עיון וראיית העניין, אם לתקן ואיך לתקן, ואז עבודת העורך היא קשה יותר. או שכבר בהעתקה הראשונה להעתיק נכון, זה מקל מאוד על העורך הבא אחריו, אבל בשעת העתקה מקדישים לכך הרף-עין קטן בלבד.
אגב אם נתקן עירוכין זה יראה ככה: ע(י)ר(ו)כין. זה ראוי לקריאה?
 

בשלמא

משתמש ותיק
פענח אמר:
בשלמא אמר:
פענח אמר:
מפורסים (במקום מפורסם)
בימינו זה מקובל כטעות בימים עברו זו היתה מילה תקינה (משום מה).
תיקון טל[י]ת מקובל כך.
תיקון ע(י)רוכין מקובל כך

איני שואל על עבודתו של העורך, יכול העורך לתקן בכל דרך שלו.
אני שואל כמעתיק, שממנו עובר החומר המוקלד לעורך, האם ראוי שההעתקה תהיה אות באות, והעורך הוא המחליט, אחרי עיון וראיית העניין, אם לתקן ואיך לתקן, ואז עבודת העורך היא קשה יותר. או שכבר בהעתקה הראשונה להעתיק נכון, זה מקל מאוד על העורך הבא אחריו, אבל בשעת העתקה מקדישים לכך הרף-עין קטן בלבד.
אגב אם נתקן עירוכין זה יראה ככה: ע(י)ר(ו)כין. זה ראוי לקריאה?
סליחה שלא הבנתי את השאלה
ערוכין היא גם מסוג המילות התקינות בעבר (בודאי בכתיבה אשכנזית)
ולגבי השאלה המקורית
מעתיק ודאי חייב להעתיק אות באות (כך אני חושב), חייבים להשאיר לעורך או למגיה את התיקונים שיעשו בישוב דעת ובעיון וברוב יועץ
 
 

בן ראם

משתמש ותיק
חזק וברוך אמר:
פענח אמר:
אגב אם נתקן עירוכין זה יראה ככה: ע(י)ר(ו)כין. זה ראוי לקריאה?
אפשר לתקן כך: (עירוכין) [ערכין]. ולדעתי המובחר הוא לתקן בלי סוגריים, ולפרט בהקדמה את התיקונים שנעשו בשתיקה.
אינני קשור לעולם העריכה, אבל כצרכן של הספרים, עדיף כמה שפחות סוגריים והערות. זה פשוט מפריע ללימוד (זאת הסיבה שאני מעדיף למשל דפוס וילנא הדז על פני עוז והדר מלאי ההפניות וההערות). הדיוק בהבאת גרסאות לא נכונות בעליל ללא שום משמעות מגיעה לענ"ד ממקומות "מדעיים" לא תורניים ואין לה מקום בבית המדרש. במקרה הכי גרוע אפשר לשים בסוף הספר רשימה של כל התיקונים בשביל התקינות ההיסטורית.
 
 

דבש לפי

משתמש ותיק
פענח אמר:
יש דילמה קשה כאשר מביאים כת"י להעתקה.
לפעמים ברור שהכותב כותב בשגיאות כתיב, יש שגיאות של חוסר-ידע, יש טעויות סופר, ולפעמים סגנון כתיבה בלתי מקובל.
מה הדרך הישרה בהעתקת כתב היד. האם להעתיק אות אות עם כל השגיאות? האם להעתיק כפי שנראה שצריך להיות?
דוגמאות:  עירוכין (במקום ערכין), טלת (במקום טלית) מפורסים (במקום מפורסם).
הכתיב טלת בלא יוד מגיעה מהקריאה האשכנזית הישנה טַלֵּית, לא ידועה לי ראייה שזה שיבוש.
 

לבי במערב

משתמש ותיק
א) כפי שכבר נכתב, כמעתיק - יש להעתיק בדייקנות, אות־באות.
צוות העריכה והההְדרה יחליט מה לעשות וכיצד.

ב) לצוות העריכה: לפענ"ד, מוטב להותיר את הכתיב הישן על תִּלו, ולכל היותר - לפרט ב'מבוא' את המילים שכתיבתן נשתנתה בחלוף הדורות.
אם מבכרים לנהוג להיפך, ו'לתקן' לכתיב־ימינו - חובה לציין זאת ב'מבוא', ומן הראוי להוסיף ולפרט את המילים ה'מתוקנות' לאורך הספר (אעיר כי, לפענ"ד, 'תקונים' שכאלה - אף לאחר הפירוט שמחובתם כנ"ל - פוגעים באמינות הספר וצוות־הההדרה).

ג) המציאות היא כי רוב הלומדים מעדיפים את אלו של עו"ה.

ד) [מבלי לדון אם יש מן השיבוש בכך:] גם 'המפורסים' נובע מהגיית הקמ"ץ הנוטה לסגו"ל (אותו מציינים, לעיתים, בתוס' יו"ד).
 

אבר כיונה

משתמש ותיק
דבש לפי אמר:
הכתיב טלת בלא יוד מגיעה מהקריאה האשכנזית הישנה טַלֵּית, לא ידועה לי ראייה שזה שיבוש.
בקריאה האשכנזית (הישנה) הרבה מילים מסתיימות בסגול/צירי, ולא צריך ראיה שזה שיבוש
 
לגבי עצם הענין חושבני שעדיף לתקן טעיות וודאיות שהעורך יתקן אותם ממילא, וכן מילים עם גירש או ר"ת בלתי שכיחות כדאי לפתוח.
בכל מקרה ניתן ועדיף לשאול את המחבר, אך איננו חושב שזה כלול במחיר של הקלדן ואפשר לקחת ע"ז תוספת תשלום.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פענח אמר:
יש דילמה קשה כאשר מביאים כת"י להעתקה.
ולמנקדים מבוכה בכפלים, כגון דא:​
קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעִי תְּדִיר בִּצְלִיתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, וּמִתְעַטַּר בִּצְלִיתְהוֹן, כִּדְאָמְרִינַן דְּהַהוּא מַלְאֲכָא דִּמְמַנָּא עַל צְלִיתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל סַנְדַּלְפוֹן שְׁמֵהּ, נָטִיל כָּל אִנּוּן צְלִיתִין וְעָבִיד מִנַּיְהוּ עֲטָרָה לְחַי עוֹלָמִים, וְכָל שֶׁכֵּן צְלִיתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא.​
 סיבת הטעות: קריאת המלה 'צלותא' בלמד שרוקה, והגיית שורוק כהגיית חירק.
זאת ועוד: מִצְוָה קַלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת זֶה שִׁלִּיחַ הַקֵּן.​
 

לבי במערב

משתמש ותיק
לעבדיג יענקל אמר:
למיטב זכרוני נהגו כן כדי להבדיל בין ס' ל-מ', כדי שלא יצא ס"ם.
אכן כך שיערו במק"א, אך בתוכ"ד נתפרש דדוחק הוא ומן הראוי לסמות האי שמועתא.
[בהמשך שם דנו גם ב'הפטורה'].
 

צבי הירש

משתמש ותיק
לבי במערב אמר:
ב) לצוות העריכה: לפענ"ד, מוטב להותיר את הכתיב הישן על תִּלו, ולכל היותר - לפרט ב'מבוא' את המילים שכתיבתן נשתנתה בחלוף הדורות.
אם מבכרים לנהוג להיפך, ו'לתקן' לכתיב־ימינו - חובה לציין זאת ב'מבוא', ומן הראוי להוסיף ולפרט את המילים ה'מתוקנות' לאורך הספר (אעיר כי, לפענ"ד, 'תקונים' שכאלה - אף לאחר הפירוט שמחובתם כנ"ל - פוגעים באמינות הספר וצוות־הההדרה).

ג) המציאות היא כי רוב הלומדים מעדיפים את אלו של עו"ה.
גם בעוז והדר הכתיב הישן נותר על תילו רק בספרים כמו גמרא וכיו"ב
כל ספרי האחרונים שמופיעים בהם טעויות כאלה תוקנו לכתיב הנכון בלי שום סימון והגהה או הערה במבוא
כגון הרמ"א שכותב בכל מקום "חביות" במקום "חבית", וראה זה פלא: אין מהדורה אחת שהשאירה את הכתיב הזה, ואף לא העירה על כך כלום, כי זה נקרא "מהדורה" - לההדיר את הספר, ולא להנציח את הצורה העתיקה שלו, שבשביל זה יש את המהדורה הקודמת

המגמה להשאיר את הכתיב הישן ולתקן ע"י סוגריים/הערות גורמת בלבול רב, ואין בה שום תועלת
 

לבי במערב

משתמש ותיק
כשמדובר על מילים 'משובשות' לאורך כל הספר ('חביות', למשל, אינו שיבוש - אלא כתיב 'מיושן'),
אכן מוטב ש[באם מתקנים] לא יעירו או יסגירו בחצע"ג בכל א' מהמופעים, אלא רק יודיעו ב'מבוא' כי המילים עודכנו לפי הכתיב המקובל כיום [וכן עזה"ד]. אך ענין בסיסי זה הינו מחויב המציאות!
 
חלק עליון תַחתִית