טו באב -מחולות בכרמים היתכן?

מוחל וסולח אמר:

שכעת אנו 40 יום טרם בריאת העולם.

לחץ כדי להרחיב...

שואל ומשיב אמר:

מוחל וסולח אמר:

שכעת אנו 40 יום טרם בריאת העולם.

לחץ כדי להרחיב...

?

לחץ כדי להרחיב...

שואל ומשיב אמר:

צודק ב100%
רק שהאדם שאליו מיועד הזיווג נוצר בא' תשרי.

לחץ כדי להרחיב...

משנה:
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא {לג} עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל {לד} (משלי לא). וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, צְאֶינָה {לה} וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג). בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

ר"ע מברטנורה:
כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב. שֶׁבּוֹ כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים {כט}. וּבוֹ נִתְבַּטְּלוּ אוֹתָן הַשּׁוֹמְרִים שֶׁהוֹשִׁיב יְרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁהָיוּ מוֹנְעִים אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יַעֲלוּ לָרֶגֶל. וּבוֹ נִתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתָר לִקְבוּרָה. וּבוֹ הָיוּ פּוֹסְקִים מִלִּכְרֹת עֵצִים {ל}, לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁמֵּאָז תָּשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָּה, שֶׁאֵין בָּהּ כֹּחַ לְיַבֵּשׁ הָעֵצִים {לא} מִלַּחוּתָן: וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. שֶׁבּוֹ נִתְּנוּ לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת {לב}, וְהוּא יוֹם מְחִילָה וּסְלִיחָה: שְׁאוּלִים. שֶׁכֻּלָּן שׁוֹאֲלִין, אֲפִלּוּ עֲשִׁירוֹת, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ: טְעוּנִים טְבִילָה. קֹדֶם שֶׁיִּלְבְּשׁוּם, לְפִי שֶׁאֵין כָּל אַחַת בְּקִיאָה בַּחֲבֶרְתָּהּ שֶׁמָּא נִדָּה הָיְתָה: יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת. כְּמוֹ אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְמָחוֹל (יִרְמְיָה לא): בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ: אִמּוֹ. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: זֶה מַתַּן תּוֹרָה. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבּוֹ נִתְּנוּ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת: זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. שֶׁנִּתְחַנֵּךְ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים {לו}:

עיקר תוי"ט:
{כט} דְּתַנְיָא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר כוּ' הָיוּ מֵתִים הַרְבֵּה בְּתִשְׁעָה בְאָב, וּבִשְׁנַת אַרְבָּעִים לֹא מֵת אֶחָד מֵהֶם. תָּמְהוּ וְאָמְרוּ שֶׁמָּא טָעִינוּ בְּחֶשְׁבּוֹן הַחֹדֶשׁ. חָזְרוּ וְשָׁכְבוּ בְקִבְרֵיהֶן [בַּלֵּילוֹת] עַד לֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁנִּתְמַלְּאָה הַלְּבָנָה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר וְלֹא מֵת אֶחָד מֵהֶן, יָדְעוּ שֶׁחֶשְׁבּוֹן הַחֹדֶשׁ מְכֻוָּן וּכְבָר נִשְׁלְמוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁל גְּזֵרָה. עַד כָּאן. וְהֵם סָבְרוּ שֶׁמִּסְפַּר הָאַרְבָּעִים הִתְחִילוּ מִשְּׁנַת שִׁלּוּחַ הַמְרַגְּלִים, אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִתְחִיל הַחֶשְׁבּוֹן מִזְּמַן יְצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם: {ל} וְכֵיוָן שֶׁנִּגְמֶרֶת מְלֶאכֶת ה' עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב. וְכֵן מָצִינוּ בְּחִנּוּךְ בַּיִת רִאשׁוֹן: {לא} וְחַיְשִׁינַן שֶׁיִּגְדְּלוּ תּוֹלָעִים בָּעֵצִים, וְכָל עֵץ שֶׁיֶּשׁ בּוֹ תּוֹלַעַת פָּסוּל לַמַּעֲרָכָה: {לב} שֶׁבְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז שִׁבֵּר הַלּוּחוֹת, וּבְי"ח טָחַן הָעֵגֶל וְחָזַר וְעָלָה, וְאַרְבָּעִים יוֹם הִתְנַפֵּל, וְעוֹד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁבָּהֶן קִבֵּל לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת. חֲשׁוֹב שְׁנֵים עָשָׂר דְּתַמּוּז דַּהֲוָה חָסֵר, וּשְׁלֹשִׁים דְּאָב, וְעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה דֶאֱלוּל, וְתִשְׁעָה דְתִשְׁרֵי, הֲרֵי שְׁמוֹנִים יוֹם כוּ'. וּבֹקֶר יוֹם הַכִּפּוּרִים יָרַד, שֶׁהוּא י' בְּתִשְׁרֵי. רַשִׁ"י: {לג} שָׂא כוּ'. הַיְפֵיפִיּוֹת הָיוּ אוֹמְרוֹת כָּךְ, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְיוֹפִי. הַמְיֻחָסוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ נוֹשְׂאוֹת חֵן בְּעֵינֵי רוֹאֵיהֶן אוֹמְרוֹת אַל תִּתֵּן כוּ' שֶׁאֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים, וּכְשֶׁיִּהְיוּ בָנֶיךָ מְיֻחָסִים הַכֹּל קוֹפְצִים אַחֲרֵיהֶם, בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת. בַּגְּמָרָא: {לד} יִרְאַת כוּ'. שֶׁמִּן הַסְּתָם הַמְיֻחָסוֹת הֵן יִרְאוֹת ה', שֶׁעִקַּר יִחוּסָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין בָּהֶן פְּסוּל מַמְזְרוּת וְכַיּוֹצֵא בוֹ. אִי נַמִּי מְיֻחָסוֹת דְּהָכָא אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי ה': {לה} צְאֶינָה. מַשְׁמַע שֶׁיּוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת. הָרַ"ן: {לו} כְּלוֹמַר שֶׁגַּם יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה בְּתוֹךְ הַחִנּוּךְ, כִּדְמוּכָח בִּמְלָכִים [א ח] וַיַּעַשׂ אֶת הֶחָג שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים. וּמְפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא דְּשִׁבְעַת יָמִים הָיָה הַחִנּוּךְ קוֹדֵם לְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, וְנִמְצָא שֶׁז' בְּתִשְׁרֵי שֶׁהֵם שְׁנֵי יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים הִתְחִילוּ יְמֵי הַחִנּוּךְ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

פירוש המשניות להרמב"ם:
אמר רשב"ג לא היו י"ט לישראל כט"ו באב ויוה"כ כו': מה שחייב להטביל הכלים כולם מפני שהיו מתערבות זו בזו ובלי ספק היה בכל ההמון נשים בלי טהורות וכמו כן באנשים בלי טהורים: והנשים הנאות והיפות שבהם היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך שאין אשה אלא ליופי. והמיוחסות כשלא היו נושאות חן בעיני רואיהן היו אומרות אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה שאין אשה אלא לבנים: ובחרו יום חמשה עשר באב לפי שבו נסתלקה המגפה ממתי מדבר בשנת הארבעים כי המות היתה הרבה בכל ט' באב ובשנה האחרונה נסתלקה והמתינו עד חצי החדש ואז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא והשבת אפו וסילוק חמתו מהם ולפיכך עשו אותו משם והלאה יום משתה וששון:

לחץ כדי להרחיב...

משנה:
אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה''כ שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה {משלי לא-ל} שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל ואומר {משלי לא-לא} תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה וכן הוא אומר {שיר השירים ג-יא} צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו:
רש”י:
שאולין. שכולן שואלות זו מזו אפילו עשירות כדי שלא לבייש כו':
גמרא:
שבהן בנות ירושלים כו': ת''ר בת מלך שואלת מבת כהן גדול בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא יתבייש את מי שאין לו: כל הכלים טעונין טבילה: אמר רבי אלעזר אפילו מקופלין ומונחין בקופסא: בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים: תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם: מיוחסות שבהן היו אומרות בחור וכו': תנו רבנן יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמ' {ישעיה כה-ט} ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:
רש”י:
בת מלך. אף על פי שהיה לה. שואלת מבת כהן גדול כו' שלא לבייש את השואלת מתוך שאין לה: מבת כהן גדול. שהוא קרוב וסמוך למלכות: סגן. כהן חשוב ממונה תחת כהן גדול להיות תחתיו ביום הכפורים אם יארע פסול בכהן גדול ביום הכפורים ישמש זה הסגן תחתיו: משוח מלחמה. הוא הכהן המכריז במלחמה מי האיש הירא ורך הלבב וגו' (דברים כ): אפילו מקופלין ומונחין בקופס'. אישקוריי''ן: צריכין טבילה. כולן שלא לבייש את שצריכה טבילה: שאין אשה אלא לבנים. אם בניך יהיו מיוחסין הכל קופצין עליהם בין זכרים בין נקבות: על מנת שתעטרונו בזהובים. שאחרי הנישואין תתנו לנו תכשיטין ומילתא בעלמא הוא דאמרי כלומר ובלבד שתתנו לנו מלבושים נאים: מחול. סביב לשון מחול הכרם (כלאים פרק רביעי משנה א'): מראה באצבעו. ואומר: זה ה' קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:
ריטב"א:
אמר רשב״ג לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב וכי״ה פרישנא יום הכפורים שניתנו בו לוחות שניות וט״ו באב שבו ידעו שכלו מתי מדבר שבשנת המ׳‎ ומפני זה נהגו לעשות סעודה בשבת שלאחר ט׳‎ באב שבהן בנות ישראל יוצאת בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו וכל הכלים טעונין טביל׳‎ פרש״י ז״ל שאין אשה בקיא׳‎ בחברת׳‎ ושמא נדה היתה אבל בירושלמי אפי׳‎ מונחי׳‎ בקופסה הצריכום חכמים טבילה שמתוך כך יוציאו אותן וישאלו אותן וכן פירש הראב״ד ז״ל ובנות יש׳‎ יוצאת וחלות בכרמי׳‎ עד ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן ואמן: ובהכי סליק פרקא וסליק מסכת תענית תושבחתא למארי שמיא דיהיב חילא לעבדיה שלו׳‎ רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול בריך רחמנא דסייען:
חידושי אגדות למהרש”א:
ובת כ"ג מבת סגן כו'. כל אחת שואלת משל למטה ממנה היינו נמי מה"ט שלא יהיו להן בגדים חשובים כל כך לגבי העניים ועוד דאי בת כהן גדול שואלת ג"כ מבת מלך ה"ל כאלו מחליפים בגדיהם ויתבייש מי שאין לו להחליף ומה"ט נמי תני במתני' שאין לובשין רק לבנים שלא לבייש העניות שאין להם צבעונין רק לבנים:
מי שאין לו אשה נכנס לשם כו'. וכ"ה במתני' בחור שא עיניך כו' אל תתן וכמ"ש בפרק האיש מקדש שאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה ולא משום יופי דהא קאמר אל תתן עיניך בנוי כו' אלא דמ"מ יראנה שלא יהא בה מום ודבר מכוער:
יפיפיות כו' מיוחסות כו' מכוערות שבהן כו'. כי הפעולות הם שלשה חלוקות שהם הטוב והערב והמועיל. היפיפיות הם מכת האומרות להלוך אחר הערב והמיוחסות אומרות למשוך אחר הטוב והמכוערות אחר המועיל כמ"ש ובלבד שתעטרונו בזהובים ובמתני' לא חשיב רק כת האומרים למשוך ולברור את הטוב ובע"י חשיב דכת אחת עשירות שבהן אומרות תנו עיניכם בממון והוא כת להלוך אחר המועיל וע"ז יש לפרש בפרשת רות שפרש"י שם שבה פה פלוני אלמוני וגו' שהיה שם הגואל טוב אלא שלא כתב שמו לפי שלא אבה לגאול והרי בתר הכי כתיב ויאמר אנכי אגאל ועדיין לא הודיע שלא רצה לייבם את רות גם קשה אחר שהודיע לו בועז שהוא הראש שבישראל ושופט להם כמ"ש אבצן זה בועז ואם לא תגאל אנכי אגאל והיא מותרת בישראל דעמוני ולא עמונית היאך שוב אמר לא אגאל פן אשחית את נחלתי וגו' כפשטיה אבל הנראה כי עיקר מצות יבום להקים שם המת דאל"כ אסור לייבם דמצות חליצה קודמת מטעם זה וז"ש לה אם יגאלך טוב דהיינו מצד הטוב לשם מצות יבום יגאל ואם לא יגאלך מצד זה רק לשם ערב שהוא יופייך או לשם מועיל דהיינו לשם נחלה לא תתרצה בו רק לשם מצות יבום שהוא הטוב ולכך כשא"ל לגואל חלקת השדה וגו' נתרצה גם בה הגואל מצד המועיל שהיא הנחלה ואמר אגאל עד שא"ל קנית להקים שם המת וגו' דהיינו לשם מצות יבום ויאמר לא אוכל לגאול פן אשחית וגו' ר"ל כמ"ש אונן כי לא לו יהיה הזרע וגו' כפרש"י שם וז"ש בועז בסוף אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת וגו' דהיינו לשם יבום ועיין בזה בחידושינו פרק הערל:
אלא לבנים כו'. פרש"י אם בניך מיוחסים הכל קופצין כו' ע"ש ומשום שאין השכינה שורה אלא על מיוחסין שבישראל:
עתיד הקב"ה לעשות מחול כו'. מפורש במפרשים שהוא דבר סודי:
קרבן נתנאל:
וכן הוא אומר. ר"ל שהוא הבחור אומר לעומת בנות ישראל אל תתנו עיניכם ברוכבי הסוסים המצוים לכם כמו שאמרו הטיילין בכל יום. תתנו עיניכם בבחורים לומדי תורה. צאינה וראינה וגו' ביום חתונתו זהו מתן תורה ומאז פירש משה רבינו מן האשה. וכמו כן כל ת"ח יש לו ניצוץ ממשה רבינו וצריך לסרס עצמו בששת ימי המעשה ולעלוז באשה אשר אהב זו תורה כל ימות החול ועונת ת"ח משבת לשבת. וביום שמחת לבו זהו בנין בית המקדש. וצריכין כהני משמר לפרוש מאהליהם בכל השבוע משום עבודת הקודש המוטל עליהם. והני נשי זכיין בנטרו לגוברייהו ועמי הארצים כשבאו לידי יסורין וזקנה מתים ברעב. אבל התורה אינה כן נותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו:

לחץ כדי להרחיב...

מ.רז אמר:

בגמ' מתואר טו באב שבו בנות ישראל היו יוצאות וחולות בכרמים ...
ותמהני האם זהו אכן כפשוטו היתכן? מה טעם הענין ומתי ואיך התחיל ואיך הפסיק אשמח לשמוע
ומה למדים מכך על התאמה בשידוכים?
ומה על צניעות?

לחץ כדי להרחיב...

בגמ' לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולות שלא לבייש את מי שאין לו. ואיתא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים. והוא יושב ביניהם. וכ"א מראה באצבעו. שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה וגו'. ועוד איתא בגמ' עתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק מדור בפני עצמו כדי שלא יהא אחד נכווה מחופתו של חבירו. ולכאורה שני המאמרים סתרי אהדדי. ותירץ מ"ש הגמ' עתיד הקב"ה לעשות מדור וכו' קאי על עוה"ב עולם הנשמות שהשכר טוב שנותן השי"ת לכל צדיק בג"ע הוא רק לפי מעשיו בעוה"ז. ולפיכך עשה הקב"ה לכל צדיק מדור בפ"ע זו למעלה מזו לפי מעשיו בעוה"ז אחד גדול מחבירו. כן השגת כל צדיק בעוה"ב אחד גדול מחבירו במדור אחד. ואם יהיו כולן במדור אחד ויראה הצדיק אשר השגות השני יותר גדול ממנו יקנא אותו. היינו אע"פ שאין שם שום קנאה ותחרות. לא שיקנא אותו על גודל השגתו רק שיקנא אותו מפני מה לא עבד הוא את השי"ת בעוה"ז בעבודה כזאת. אבל לימי המשיח יהיה לכ"א השגה גדולה לא מצד עצמו ומעשיו ואפילו מי שיהי' ראוי מצד מעשיו להשגה זו יסיר ממנו השי"ת השגתו שיש לו מצד מעשיו. וכל השגתו יהי' רק מחסדי האל אשר כ"א בשוה מראה באצבעו. הנה אלהינו זה וזהו שאמרה הגמ' עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם. כי מחול הוא בעיגול. כלומר שכולם יעמדו בעיגול וקוב"ה כביכול נקודה האמצעית של העיגול. וכ"א מראה באצבעו הנה אלהינו זה כלומר שיהיה לכ"א השגה גדולה בשוה וההשגה ההוא תהיה מחסדי האל ית' לא לפי מעשיהם. וזהו כוונת הגמרא לא היו ימים טובים לישראל. כט"ו בא"ב ר"ת באלפא ביתא ואות ט"ו שבא"ב הוא אות סמ"ך שהוא עגול רמז שיעמדו כולם בהשגה » אחת שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולות. ר"ל שכולם יהי' להם השגה אחת. לא לפי מעשיהם רק מחסדי האל. כדי שלא לבייש את מי שאין לו. ואע"פ שהגמרא כוונה אל דבר אחר. אבל התורה כפטיש יפוצץ. ואולי גם לזה רמזה הגמרא:

לחץ כדי להרחיב...

ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. כרם רומז לשמחה ותענוג. וזה כרם ה' צבאות בית ישראל. ור"ל שתענוג ושעשוע הבורא ית"ש הוא עם עם סגולתו. וזהו בנות ישראל הם אותן הנשמות כולם חולות באלו הכרמים. ר"ל מתענגים בתענוג הבורא ית': תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם. רומז לאשה יראת ה' היא הנשמה ור"ל מי שאין לו נשמה הוא חיות הבורא ית"ש והארתו נפנה לשם:
מיוחסות שבהן היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. רומז על הבורא ית"ש אשר כביכול מצמצם שכינתו וגדלו ית"ש להתענג בתענוגות בני אדם וכביכול מגודל התענוג והשמחה והשעשוע נעשה כבחור. כמו שאמרנו במאמר ברוך שבחר בהם ובמשנתם. ע"ש. שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך הם נשמות עם סגולתו כמד"א כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה. היינו ע"י הסגולה והתענוג שיש לו מישראל כביכול עושה עצמו כבחור:
ת"ר יפיפיות שבהן היו אומרות תן עיניך בנוי שאין האשה אלא ליופי. יפיפיות הן בעלי תורה ומצות ומעש"ט אומרות תן עיניך בנוי: ת"ר מיוחסות שבהן היו אומרות תן עיניך במשפחה ר"ל אף שאינם בעלי תורה ומצות אומרים שיאיר ויזרח עליהם האור והבהירות כאומרם אליו תן עיניך במשפחה ר"ל שאנו בעלי משפחה בני אברהם יצחק ויעקב אף שאין בנו מצות ומע"ט תזכור ותשפיע לנו אור בהירותך מחמת זכות אברה' יצחק ויעקב. ואין אשה. ר"ל הנשמה אלא לבנים שנ' שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. רומז על יוסף ובועז ופלטי בן ליש. ושקר החן רומז ליוסף כי חן הוא דבר שאינו בעצמות האדם. כמו כן יוסף הגם שכבש את יצרו ונעשה מרכבה לצדיק יסוד עולם. מ"מ לא היה המעשה גדול כ"כ מחמת שלא הי' עמה ביחד. משא"כ בועז נמשל ליופי שהוא דבר בעצם תואר האדם כמו כן בועז שהית' עמו במטה בקירוב בשר. ועכ"ז הוא הבל כנגד פלטי מחמת שלא הי' לימים מרובים משא"כ פלטי בן ליש ששהה שנים מרובות:
ואיתא שם בגמרא מכוערות שבהם היו אומרות קחו מקחכם לש"ש. ולכאורה יקשה למה להם ליקח מכוערות לש"ש מוטב ליקח יפיפיות ואעפ"כ להתגבר על יצרו ולעשות כ"א לש"ש. כי אז תגדל העבודה. אך הענין רומז על אותן היראים ושלימים אשר בכל עת ורגע מביטים ומסתכלים בגנותם ופחיתותן ומדמים עצמן לגרועים שבעולם ונחשבין בעיניהם כפושעי ישראל גמורים ח"ו מחמת אשר רב וגדול בעיניהם אף מעט מזעיר הרע שעשו אף בימי נערותם וקטנותם וכדמצינו בדוד המע"ה שכל האומר שחטא אינו אלא טועה ועם כל זה אמר וחטאתי נגדי תמיד. והם אומרים רבש"ע גם עלינו יזרח אורך ואמתך ותקבלנו בתשובה שלימה לפניך לש"ש. ר"ל שבאם תקבלנו בתשובה אזי כל העולם ישובו אליך בראותם שאתה מקבל שבים. וכמו שאמר דוד המע"ה למען תצדק בדבריך תזכה בשפטך. ואומר אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. וגם עי"ז שהצדיק משפיל א"ע עד למאוד עד שפל הדיוטא התחתונה ואח"כ חוזר בתשובה לבוראו מעלה בזה את כל העולם כולו עמו ומתעלים ע"י ושבים לו ית"ש. כמו שאמר הרב הקדוש מהור"ר אהרן זצ"ל. ארוממך ה' כי דליתנו. ר"ל ע"י הדלות והשפלות שדלית והשפלת אותי עי"ז ארוממך היינו כי כשאחזור אליך בתשובה אעלה עמי כל העולם. למשל מי שרוצה להגביה איזה בנין אזי צריך להגביה הקורה היותר התחתונה משא"כ כשיתחיל באמצע או בגובה אזי יהרס כל הבנין ולא יועיל כלום:
עוד שם ובלבד שתעטרנו בזהובים. זהב רומז ליראה כנודע. וזהו המכוערות אומרות תקבלנו בתשובה שלימה לש"ש ובלבד שתשפיע לנו היראה הטהורה בכדי שנשוב אליך בתשובה שלימה ונעבדך ביראה. וזהו כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח וכו' היינו ע"ד שאמרנו שצריך שיהי' רוח הבריות נוחה מהצדיק בהתחברותם אליו שיתעלו על ידו ויגיע אליהם הארה והשגה הקדושה מאת השם יתברך שמו על ידו:

לחץ כדי להרחיב...

ואחר זה נשנה במשנה המימרא דרשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ופירש"י במלך שלמה במלך שהשלום שלו בעטרה שעטרה לו אמו כנס"י. ומה זו שייכות למה שבנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים שנשנית במשנה קודם לזה ובגמ' דרשו על זו המימרא ת"ר יפיפות וכו' אמר ר"א עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו'. ונראה שהכל אחד דמחול הוא לשון היקף כמ"ש בפירש"י סביב לשון מחול הכרמים. והיינו דמה שנא' בעטרה שעטרה לו אמו היינו דישראל יש להם ב' כתרים תפילין של יד ושל ראש דתפילין של יד הוא כנגד כתר נעשה שהמעשה שייך לידים והם משועבדין למצות ה'. ותפילין ש"ר כננד כתר נשמע שהוא כנגד המוח ומחשבה מוחא. וכנגדן א' (ברכות ו'.) השי"ת מניח תפילין דמשתבח בשבחייהו דישראל. ומכתר נשמע כביכול השי"ת מניח תפילין ש"ר ומכתר נעשה התפילין של יד. וזה הפי' בעטרה שעטרה לו אמו כנס"י בנעשה ונשמע. ביום חתונתו זה מ"ת ואם לא היו נשתברו לוחות ראשונות הי' אז בי"ז בתמוז יום חתונתו ויום שמחת לבו יחד. ואחר שנעשה הקלקול אז נקרא יוהכ"פ יום חתונתו שאז הי' יום סליחה ומחילה ונתקן אז מה שקלקלו בנעשה במעשה העגל (כמ"ש במ"ר עקב). ויום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב דאחר החטא נצרך לתיקונו לתושבע"פ כמו שנא' כי ברוב חכמה רוב כעס שלתקן הרב כעס נצרך לרב חכמה והוא כנגד כתר נשמע כמו שנא' שמעו ותחי נפשכם והוא בחי' בינה לבא שממנו תוצאות חיים היינו שנכנס ללב. ובינה הוא בחי' תושבע"פ דחכמה הוא בתי' תושב"כ ובינה שהוא מבין דבר מתוך דבר בחי' תושבע"פ וזה יום שמחת לבו. ובבהמ"ק כתיב כי מציון תצא תורה וכמ"ש שמשם יוצא הוראה לעולם וכן הוא מפורש בפסוק כי יפלא ממך דבר וגו' וקמת ועלית אל המקום וגו'. והיינו כי יפלא ממך דבר שלא יוכלו לידע מתושב"כ וקמת ועלית אל המקום שבבהמ"ק מופיע השי"ת אמיתת תושבע"פ. ולכן קבעו מחולות בט"ו באב שאז יהי' הבנין לעתיד כמ"ש בפסיקתא. וזה הפי' מה שא' במשנה זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב דהיינו בנין העתיד שאז יתוקן הכל. וזהו שמחת לבו ע"ד שא' (סנהד' צ"ט.) ללבי גליתי לאברי לא גליתי היינו למדות שבהן מתנהג העולם כמו שנא' ביעקב אע"ה שבקש לגלות את הקץ ונתכסה הימנו ולכן קבעו אז בט"ו באב יו"ט ומחולות בעיגול כעטרה וע"ז מסיק בגמ' עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' וכל אחד מראה באצבעו שנא' וכו' זה ה' קוינו לו זה מורה כמו שמראה באצבע דהיינו שכל אחד רואה כפי ההשגה והכרה שהי' לו בעוה"ז. רק שאז יהי' להם ההכרה בפירוש וכמו שהי' בים דאי' במדרש ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל שאמרו זה אלי:

וזה ענין ט"ו באב בזמן הזה דבמשנה אי' רק לא היו ימים טובים וכו' שהי' רק בזמן הבית וכן כל האמור שבהן בנות ירושלים יוצאות וכו' הי' ג"כ בזמן הבית וכמו שא' בגמ' בת מלך וכו'. אך בגמ' אמרו ו' טעמים וכל הה' טעמים הי' רק בזמן הבית רק טעם אחד יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה זה הי' אחר החורבן. וביתר הי' מלכות בן כוזיבא דאי' (גיטין נ"ה:) אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספיק חריב ביתר. וענין ג' חרבנות אלו הם כנגד ג' מדות הרעות הקנאה והתאוה והכבוד שהם שורש הג' חטאים ע"ז ג"ע ושפ"ד. וזהו אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים היינו בעון שנאת חנם שהוא מדת הקנאה ושפ"ד שהם קליפת עשו רציחה. ועבור זה הי' חורבן בית שני ע"י אדום דתמיד כל שנמצא קטרוג על ישראל באיזו מדה אז האומה שקליפתה מעין מדה זו מושלת עליהם דיש להם טענה שגם בישראל נמצא מעין מדתם וחורבן בית שני הי' מפני שנאת חנם כמ"ש (יומא ט':). אתרנגולא ותרנגולתא חריב טור מלכא הוא ע"י מדת התאוה דשם נמצא בגמ' שהי' ריבוי מופלג ס' רבוא עיירות שהי' בכל אחת כיוצאי מצרים וג' הי' בהן כפלים כיוצאי מצרים ומקודם הי' להם בזה הכונה לש"ש והוי מפקי תרנגולא ותרנגולתא כלומר פרו ורבו כתרנגולים שבהם ריבוי המין דאי' (ברכות כ"ב.) שלא יהיו ת"ח וכו' כתרנגולים. והם הי' להם בזה כונה לש"ש פרו ורבו וכו' ואח"כ שהי' קטרוג עליהם שהוא לשם תאוה לבד לזה חרבה. ואשקא דריספק חריב ביתר זה הי' ממדת הגיאות והכבוד כמו שא' דהוי נהיגי כי הוי מתיליד ינוקא שתלי ארזא וזה מורה על גאוה וכבוד כמו שא' (במד' חקת) ע"י שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת וכו'. ואי' בגמ' (שבת קל"ט.) אי בטלי יהורי בטלי אמגושי דכתיב ואצרוף כבור סיגיך ופירש"י סיגיך הם גסי הרוח לשון ישגא מאוד. ובאמת מצינו בפסוק צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה רק שיש גיאות לטובה ג"כ כמו שנא' ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ה' והוא כנגד קליפת עמלק שמשליך עצבות וקרירות על האדם כמו שנא' אשר קרך ודרשו בספרי הצנינך והפשירך. ואי' (תמורה ט"ז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות וקרי לי' עצבי שהיצה"ר משליך עצבות על האדם ושפלות בפיתויו שאינו נחשב לימודו ועבודתו כלום. ולזה נצרך גאוה שידע שע"י תורתו ועבודתו מוסיפין כביכול כח בפמליא של מעלה כמו שנא' תנו עוז לאלהים וכן להיפך ח"ו נאמר צור ילדך תשי. וזה הוא הגאות לש"ש כמו שנא' ויגבה לבו בדרכי ה'. וגם בביתר הי' להם בזה כונה לש"ש להשתמש בהגיאות לעבודת השי"ת. ואח"כ שהיה קטרוג שלקחו הגיאות לדברי עוה"ז כאו"ה קצו ארזא. וזהו אשקא דריספיק שהוא גאות דאו"ה במרכבה וגדולה חרוב ביתר. ויום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה שזה מורה לתיקון קלקול זה דאי' (סנהדרין מ"ו:) קבורה משום בזיוני וכן מצינו בכ' ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהי' שהוא בזיון וכיון שנתנו לקבורה היינו שאפשר לתקן קלקול זה. וזה ראו ע"י הנס שהיה שלא הסריחו במשך הזמן שהיו מושלכין בלא קבורה וע"ז התקינו ברכת הטוב ומטיב. והוא כמו שא' (פסחים נ'.) לעוה"ב כולו הטוב והמטיב שאז יראו שהכל הי' לטובה. וכן ראו שם שלא רצה הש"י לבזותם מזה שלא הסריחו שהי' ע"י נס רק הי' כדי לתקן מה שפגמו במדת הגאוה. ואח"כ נתנו לקבורה ולכן תיקנו ברכה זו בבהמ"ז שהגיאות בא ע"י אכילה גסה כמו שנא' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו':
וביתר היה מלכות בן כוזיבא דאמר אנא משיח כמו שא' (סנהד' צ"ג:) והרמב"ם ז"ל (פי"א מה' מלכים) כתב שרע"ק היה נושא כליו של בן כוזיבא אף שלא נמצא במדרשי חז"ל שלפנינו רק במד' (איכה רבתי ב') אי' שרע"ק אמר היינו מלכא משיחא ואמר לו בן תורתא עקיבא יעלו עשבים בלחייך וכו' ומן הסתם הי' לו איזה שייכות לבחי' משיח והי' מלך ישראל וכבש אומות. ואי' בזווה"ק (ח"ג רס"א ב') משה שירותא בעלמא הוה וכו' סיומא מלכא משיחא וכו' דמשרע"ה הי' שורש תושב"כ וסיומא יהי' מלכא משיחא שהוא שורש תושבע"פ מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ודוד המע"ה הי' מרכבה למדת מלכות והי' ראש לבעלי רוה"ק ורוה"ק הוא בחי' תושבע"פ כמו שכתב הרמב"ן ז"ל על מה שא' (ב"ב י"ב'.) וחכם עדיף מנביא שהוא ע"י רוה"ק וכמו שא' שם ולאו טעמא יהיב. ועיקר השלימות יהי' במלכא משיחא ע"י בחי' תושבע"פ שהוא התיקון לרוב כעס שנצרך לזה הרב חכמה כנ"ל. וכן אחר הקלקול במדבר נתנו אז הלוחות האחרונות דאי' (שמו"ר פ' מ"ז) חייך אין אתה מפסיד בלוחות הראשונות לא היו רק עשרת הדברות בלבד עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרש ואגדות [ונראה שלמדו זה אף דנראה שבלוחות ראשונות ג"כ נרמז הכל וכמו שנדרש (מ"ר שם) על מה שנא' וידבר אלהים את כל הדברים האלה אפי' מה שהתלמיד שואל לרב ובלוחות שניות ג"כ היו רק י' הדברות. רק מדכתיב בלוחות שניות ויכתוב על הלוחות את דברי הברית וגו' ומקודם לזה כתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו' ודרשו (במ"ר שם) זה על תושבע"פ וכן אי' (גיטין ס':) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנא' כי ע"פ הדברים האלה וכו' וכ' ויכתוב על הלוחות את דברי הברית מזה למדו שבלוחות שניות נכללו הלכות מדרשות ואגדות] וזה נצרך אחר הקלקול כדי לתקן הרב כעס. וסיומא יהי' ע"י מלכא משיחא. ואי' מהבעש"ט זצ"ל שראה ע"י עליות נשמה שרע"ק הוא שומר הפתח בהיכל משיח. והיינו דרע"ק הוא שורש תושבע"פ כמו שכ' האריז"ל ואי' (מנחות כ"ט:) שאמר משה רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי וכו' כך עלה במחשבה לפני. והיינו דמשרע"ה היה בחינתו שורש תושב"כ ורע"ק שורש תושבע"פ. וזה מה שכ' הרמב"ם ז"ל הנ"ל שר"ע הי' נושא כליו של בן כוזיבא שהי' סבור עליו שהוא משיח וכלים של משיח הוא התושבע"פ. ואחר שחרב ביתר אז נתפשט התושבע"פ ביותר ע"י רע"ק שבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם והם הם העמידו תורה (כמ"ש יבמות ס"ב:) ואז תקנו הטוב והמטיב. הטוב אין טוב אלא תורה כמו שא' (ברכות ה'.) והמטיב לאחריני הוא בחי' תושבע"פ דאי' (סוכה מ"ט:) תורה ללמדה זו תורה של חסד וכתיב ותורת חסד על לשונה והוא תושבע"פ שהוא על לשונה. ואז ראו שיוכל להתחיל התיקון לזה ע"י בחי' תושבע"פ שיתוקן הב' כתרים נעשה ונשמע בעטרה שעטרה לו אמו ולכן הוא יו"ט אף אחר החורבן:
ולכן איתא בגמ' אח"כ מכאן ואילך דמוסיף יוסיף וכו' שאז מיום ט"ו כאשר ראו שמתחיל התיקון אחר החורבן תקנו שצריך להוסיף מהלילה על היום דלילה הוא כנגד תושבע"פ דירח שהוא בחי' תושבע"פ מקבלת מאור השמש בחי' תושב"כ. ואף דא' (עירובין ס"ה.) מחדדן שמעתך א"ל דיממי נינהו מ"מ איתא (שמו"ר פ' מ"ז) מודה ר"י שאין רנה של תורה אלא בלילה שנא' קומי רוני בלילה וכן הוא אומר ותקם בעוד לילה. והיינו על תושבע"פ כמו שא' (מגילה ל"ב.) השונה בלא זמרה שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה שע"י כן זוכרין יותר (כמ"ש תוס' שם). או דקרי לה רנה דעיקר תושבע"פ הוא שיהי' נכנסין הד"ת ללב ליישר הלב וכשמתיישר הלב מזה בא שמחה כמו שנא' ולישרי לב שמחה ורנה בא משמחה. ונראה שזה טעם הז' לט"ו באב שע"י שראו אז שהתחיל התיקון ע"י תושבע"פ צריך להוסיף מאז מהלילה לשנות וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מת"ת וביו"ד סי' רמ"ו) הרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחד מהן בשנה וכו'. ובזה יונח מ"ש בפע"ח שיש ז' טעמים בגמ' אף דלפנינו אי' בגמ' רק ו' טעמים על ט"ו באב אך זה שא' בגמ' מכאן ואילך דמוסיף יוסיף הוא הטעם השביעי כמו שאמרנו:
ואח"כ נסדר בגמ' ת"ר יפיפיות שבהן וכו' ובגמ' הגיר' ג' כתות יפיפיות מיוחסת מכוערת ובע"י חשיב ד' כתות יפיפיות מיוחסת עשירות ועניות. ואי' בפע"ח שהוא כנגד ד' אותיות השם הוי"ה והוא מה שא' בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו' דקאי על השי"ת שבוחר בישראל. ויפיפיות נגד ה' אחרונה שבשם הק' שהוא שכינתא תתאה כמו שנסדר בשה"ש כל שבחי כנס"י רעיתי יפתי יפה את כתרצה. והיינו שמקושטת בכ"ד קישוטי כלה והם אומר' תנו עיניכם ליופי. מיוחסת כנגד ו' שבשם הק' דעיקר היחוס ישראל הוא שהם בנים לה' כמו שנא' בנים אתם לה' אלהיכם. והוא רק ביעקב שזכה להיות נקרא בני בכורי ישראל והי' מטתו שלימה שאין בזרעו שום פסולת. משא"כ בזרע אברהם ויצחק אף שהם בעצמם ג"כ זכו שנקראו ישראל (כמ"ש במד') מ"מ מ"מ כיון שיצא מזרעם פסולת לא יתכן בהם השם בנים לה'. רק זרע יעקב זהו היחוס וזהו כנגד ו' שבשם שהוא כנגד יעקב שנקרא בן וכנס"י בת שהוא בחי' ו' ה'. וזהו תנו עיניכם למשפחה. ועשירות שאמרו שם שמכניסות הכל משלהן כל התכשיטין הוא כנגד ה' ראשונה וע"ד שא' (ב"ב כ"ה:) ושיעשיר יצפין מצפון זהב יאתה היינו שיחזיק וישתדל במדת היראה שהוא בחי' צפון והוא מדתו של יצחק אע"ה ועי"ז יהי' בכוחו לקבל עשירות כמו שנא' ביצחק כי גדל מאוד ודרשו זבל פרדותיו של יצחק וכו' שהוא עשירות בהפלגה. וכמו ששמענו מרבינו הק' מאיזביצא זצלה"ה ע"פ ואברם כבד מאוד במקנה וגו' פי' כבד מלשון משא כבד שהעשירות הי' לו לעול ולמשא מפני שמדתו הי' עיקר בבחי' אהבה להשי"ת והי' ירא לנפשו מפני אהבות זרות שלא בקדושה. אבל יצחק אע"ה שהי' עיקרו בבחי' היראה לא ירא מזה והי' בכוחו לקבל העשירות. ועיקר יראה הוא מצד האדם כמו שנא' מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה וזהו עשירות שמכניסות הכל משלהן. ועניות ובגמ' הגי' מכוערת והכל אחד דעניות היינו בדעת כמו שאמ' (נדרים מ"א.) אין עני אלא בדעת ומזה בא שהם מכוערת במעשים. וזהו כנגד י' שבשם הק' היינו שמ"מ הם קשורין בשורש בראשית המחשבה שהוא הקיצו של י' בחי' הדעת שהוא החיבור חו"ב. וכמו שא' (סנהד' מ"ד.) אע"פ שחטא ישראל הוא וע"ז נקראו ראשית תבואתה והוא כנגד עני בדעת. ואומרים ובלבד שתעטרוני בזהובים דהיינו שיתנו להם תכשיטין ואז לא יהיו מכוערת כמו שא' (נדרים ס"ו.) בנות ישראל נאות הן אלא שעניות מנוולתן. וכן כאן המכוון שהשי"ת יעטר אותם בתכשיטין דבאמת רצונינו לעשות רצוניך רק השאור שבעיסה מעכב ואז לא יהיו עניות ומכוערת. ואח"כ אמר שם עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' וכל אחד ואחד מראה באצבעו דהיינו שכל אחד מראה לפי השגתו ותפיסתו בהשי"ת שהשיג בעוה"ז. ולעתיד כשיראה מפורש יהיה מראה באצבעו הנה אלהינו זה קוינו לו:

לחץ כדי להרחיב...

מ.רז אמר:

בגמ' מתואר טו באב שבו בנות ישראל היו יוצאות וחולות בכרמים ...
ותמהני האם זהו אכן כפשוטו היתכן? מה טעם הענין ומתי ואיך התחיל ואיך הפסיק אשמח לשמוע

לחץ כדי להרחיב...

ומה למדים מכך על התאמה בשידוכים?

לחץ כדי להרחיב...

ומה על צניעות?

לחץ כדי להרחיב...

מ.רז אמר:

בגמ' מתואר טו באב שבו בנות ישראל היו יוצאות וחולות בכרמים ...
ותמהני האם זהו אכן כפשוטו היתכן? מה טעם הענין ומתי ואיך התחיל ואיך הפסיק אשמח לשמוע
ומה למדים מכך על התאמה בשידוכים?
ומה על צניעות?

לחץ כדי להרחיב...

הפקדתי שומרים אמר:

יום כיפור נוהג בו דין שמחה?

לחץ כדי להרחיב...

חסידישער אמר:

מ.רז אמר:

בגמ' מתואר טו באב שבו בנות ישראל היו יוצאות וחולות בכרמים ...
ותמהני האם זהו אכן כפשוטו היתכן? מה טעם הענין ומתי ואיך התחיל ואיך הפסיק אשמח לשמוע
ומה למדים מכך על התאמה בשידוכים?
ומה על צניעות?

לחץ כדי להרחיב...

עי' ריטב"א בבא בתרא קכ"א ע"א ד"ה בכלי לבן "פירוש בכלי לבן ללמד שיצר הרע מסולק מהם ושהם נקיים מחטא וכו', וזה שהיו בנות ישראל אומרות בחור שא נא עיניך וראה ולא היו חוששין ליצר הרע" עיין שם

לחץ כדי להרחיב...

יצחק אמר:

קראתי פעם מאמר של הרב איתם הענקין הי"ד וכדרכו הטוב הוא יסודי ומברר את כל הענין הזה הדק היטב ולפי מה שזכור לי הוא טוען שלא היה שם שום ענין של ריקוד לפני בחורים ח"ו (אולי המאמר הופיע ב"עלוני ממרא")

לחץ כדי להרחיב...

מוחל וסולח אמר:

שואל ומשיב אמר:

צודק ב100%
רק שהאדם שאליו מיועד הזיווג נוצר בא' תשרי.

לחץ כדי להרחיב...

'האדם' הכוונה כל יצור אנוש.
אם כוונתך לאדם הראשון, איני בטוח שבת קול הכריזה עליו 40 יום קודם הווצרו.
הוספתי בהודעה הסבר אפשרי לחיבור בין הדברים.

לחץ כדי להרחיב...

יש מהם שאומרים אמר:

עיין במכתב מאליהו שמסביר בטוב טעם את ענין המחולות

לחץ כדי להרחיב...

מבין ענין אמר:

יש מהם שאומרים אמר:

עיין במכתב מאליהו שמסביר בטוב טעם את ענין המחולות

לחץ כדי להרחיב...

עיין שתי הודעות אחורה, שמסביר בטוב טעם כו' :)

לחץ כדי להרחיב...

וכן היום טוב של ט"ו באב, שגמרו להכין עצים למערכה, ובזה שמחו לגמרה של מצוה, וכן את השמחה הזאת ניצלו כדי לשדך שידוכין לשם שמים. כשם שזו שמחה של מצוה כך זו. כמה גדולה טהרת הלב!
"מי שאין לו אשה נפנה לשם". לא קרה מעולם שילך לשם מי שלא היה עומד להשתדך. רק כדי לראות. איזו קדושה וזהירות! ..."וחולות בכרמים", בכרמים דוקא, לשם צניעות. "ומה היו אומרות" אומרות אבל לא מזמרות, המחול, לשם שמחה של מצוה הוא מותר, אבל זמר אסור.
"בכלי לבן שאולים", כאן מגלים אנו פרשה אחרת, פרשה של בטחון ושל חסד. אשה צעירה ההולכת להיראות לשם שידוכין, אפילו הצנועה ביותר מדקדקת ללבוש שמלה יפה כדי לעשות רושם טוב, ואין שום גנאי בדבר. אבל לא כדורות האחרונים הדורות הראשונים. כאן - כולן בכלי לבן פשוטים, כולן שוות, אין אחת שמצטיינת בלבושה לגבי כל חברותיה. נוראות! ונורא הבטחון שבדבר. ולא עוד אלא "שאולים". אפילו אם יש לאחת מהן שמלה לבנה מבד יותר חשוב היא מוותרת על זאת. הבת העשירה שואלת מן הענייה, והענייה מן העשירה, ולמה, כדי שלא לבייש את האחרות. נורא החסד וההתחשבות ברגשי הזולת!
ובמי מדברים כאן? לא על בנות התנאים וגדולי הדור, אלא על בנות פשוטי העם, "בנות ירושלים", מעתה שמא נבין במקצת איך השוו חז"ל קדושת מחולות אלו לקדושת המועדות וקדשי שמים

לחץ כדי להרחיב...

שלומי טויסיג אמר:

תוכן התשובה שהתקבלה מהרב יהושע ויצמן

פעמים אנו מביטים על תופעות שהיו בימים עברו דרך עולם המושגים שלנו היום, ואז יש לנו קושיות גדולות. אם נדע את האוירה ועולם המושגים של "פעם" נבין יותר את דרך חייהם וסולם ערכיהם.
בדורות בהם הצניעות היתה חלק בלתי נפרד מהחיים ואדם לא הביט על אשה אלא למטרת נישואים בלבד, בדורות אלו אפשר היה ליצור קשר להיכרות בדרכים הנזכרות במסכת תענית. גם סולם הערכים עליו היתה בנויה המשפחה היה שונה והמשכיות הדורות היה הציר עליו סובבה המשפחה. לכן אי אפשר לשפוט דורות אלו על פי עולם המושגים שלנו. ככלל עלינו לדעת שכבוד האשה ואהבתה הם אבני יסוד בתורתנו הקדושה ואת זה עלינו ליישם על פי עולם המושגים שלנו היום.

לחץ כדי להרחיב...