גזירה שבטל טעמה אם בטלה גם הגזירה- הב''י בסעיף ג, הקשה על דברי התוס' בביצה ל. ד''ה תנן, שהתירו לטפח ולרקד בזמנינו כיון דאין חשש לעשות כלי שיר, ע''כ, דהא קי''ל דבטל הטעם לא בטל התקנה, ותירץ דתוס' מדמים את זה לגילוי משקים דשרי בזמנינו כיון דאין נחשים מצויים, כמו שכתבו התוס' בע''ז לה. ד''ה חדא, ע''כ דברי הב''י, ואינו מובן דהיא גופא קשיא, ועל כרחך צ''ל דגבי גילוי לא הוי כלל גזירה מיוחדת לזה מחז''ל, אלא נאסר מהדין הכללי של שמירת הנפש והשתא שאין כאן סכנה ממילא שרי, וא''כ מה ראיית הב''י, וצ''ע. הטור ביו''ד בסי' רחצ, הביא את דברי הרא''ש שהתיר את הגזירה שגזרו ללבוש משי וצמר משום שעטנז, מחמת שבזמנם כבר ניכר ואין חשש למראית העין, ע''כ, וגם זה קשה כנ''ל, וצ''ע, וכן יש להקשות בדברי תוס' בגיטין יח. ד''ה הנהו, שהקשו למה בזה''ז כותבין זמן בגיטין הא כיון דאין מיתת בי''ד ממילא ליכא לטעמא שמא יחפה על בת אחותו, ע''כ, ואינו מובן הא אע''ג דבטל הטעם לא בטלה הגזירה, וצ''ע. באו''ח בסי' קנח,ד, הביא הב''י הרבה ראשונים דפשיטא להו דכיון דכעת אין טעם ליטול לדבר שטיבולו במשקה על כן אין לברך על הנטילה, וגם זה צ''ע. הב''י באו''ח בסי' תסח,א, הביא דהרז''ה ס''ל דהאידנא דליכא קרבן פסח הותר איסור עשיית מלאכה בערבי פסחים ודינו כערבי שבתות, והביא הב''י דחלקו עליו הראשונים דכיון דנאסר לא בטל אף אי בטל הטעם. אמנם הרא''ש בתשובה כלל ב סי' ח, הביאו הב''י באו''ח סוף סי' י, כתב דלא בכל גוונא נאסר אף כשיתבטל הטעם, ונראה מדבריו דחילוקו הוא בין גוונא שידוע לציבור טעם האיסור דבכה''ג שרי כשיתבטל הטעם לבין היכא שאין הטעם ידוע כל כך. הר''ן בע''ז עט ד''ה ומצאתי, כתב בשם התוס' דהא דאמרי' דאע''ג דבטל הטעם מ''מ אין הדין בטל, היינו בדבר שהיה בו טעם לאסור בשעת הגזירה, אבל במקרה שלא היה בו מעולם את הטעם של הגזירה שרי, והר''ן פקפק בדבריהם, ונראה מדבריו דאף בדבר שלא היה בו את טעם האיסור מעולם אין לנו להתירו בלא ראיה שאותו מקרה מותר, דאפשר דאסרו אף על המקרים שאין בהם את טעם האיסור. מדברי הרמב''ם בתשובה בפאר הדור סי' קנא, מבואר דדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו, ואף תקנה או חרם שעשו במקום מסוים בלבד אין יכולים להתירו אלא במנין אחר, ומשמע מדבריו שם שאם היה ברבים צריך שיהיו שם רבים גם בשעת ההתרה.
