תשובה שכתבתי בעבר בעניין קרוב:
אחת השאלות המעשיות בדין הזכרת שם שמיים לבטלה היא, האזכרות שבתלמוד. בהרבה מקומות בתלמוד מובאים פסוקים, או ברכות ותפילות שמוזכר בהם שם ה', השאלה היא האם מותר לומר את שם ה' שבמקומות אלו, או שיש לשנות ולומר בכינוי ה'.
לכאורה יש להוכיח מהגמרא בברכות (כב א) להיתר. שבגמרא שם שנינו "דתניא והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע. מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובאין על נדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות אבל בעלי קריין אסורים, רבי יוסי אומר שונה הוא ברגיליות ובלבד שלא יציע את המשנה, רבי יונתן בן יוסף אומר מציע הוא את המשנה ואינו מציע את הגמרא, רבי נתן בן אבישלום אומר אף מציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו, רבי יוחנן הסנדלר תלמידו של רבי עקיבא משום רבי עקיבא אומר לא יכנס למדרש כל עיקר ואמרי לה לא יכנס לבית המדרש כל עיקר, רבי יהודה אומר שונה הוא בהלכות דרך ארץ".
וממה שאמר ר' נתן בן אבישלום שמציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו, משמע שאם אינו בעל קרי, מותר לומר אזכרות אפילו בתוך לימוד בגמרא. אולם רש"י (שם ד"ה אזכרות) פירש שהאזכרות הם "במקראות הנדרשים", ולפ"ז אולי צריך לחלק בין פסוקים שמובאים בתלמוד לבין ברכות ותפילות .
ובהמשך הגמרא מביאה מעשה "תניא רבי יהודה בן בתירא היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה". ומהרש"א (ברכות שם ד"ה שהיה) פירש "היינו כדלעיל שלא אמר אזכרות שבו ואמר ליה שאין ד"ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וגו' שהיא כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה וכל אותיות שלה הם שמותיו של הקדוש ברוך הוא ואין מקבלין טומאה כאש הזה". ומזה ג"כ יש להוכיח שאין איסור הזכרת שם שמיים לבטלה בתוך כדי הלימוד.
ואף שלכאו' גם בדברי מהרש"א אפשר היה לבאר שכוונתו לחלק בין פסוקים לבין שאר הזכרות שבתלמוד, יותר נראה שכוונתו לכל ההזכרות, דלקמן הבאתי ממהרש"א (שם ו א) שמפורש מתיר כל האזכרות שבדרך לימוד.
ולפ"ז יבואר שינוי הגרסא שברש"י (ברכות שם ד"ה מגמגם), שרש"י הוסיף מילה וכתב "מגמגם וקורא", ולשון 'קורא' נופל על המקרא ולא על תושבע"פ, שעל תושבע"פ נופל לשון 'שונה' כדמוכח באותו דף ממש בברכות. והנה לדעת רש"י אין היתר כלל באזכרות שבתלמוד ואפילו למי שאינו בעל קרי, ולכן פירש שאותו תלמיד של ר"י בן בתירא דילג על האזכרות שבמקרא. אמנם מהרש"א שס"ל דשרי, לא שינה הגרסא וכתב כמו שכתוב לפנינו בגמ' "תלמיד אחד שהיה מגמגם".
ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' פא) נשאל האם מותר לומר האזכרות שבפסוקים שבתלמוד והשיב, "אף על גב דחזינא למיקרי דרדקי דקפדי בהכי. וסוברין שיש בו חשש דלא תשא את שם ה' לבטלה. בודאי טעות הוא בידיהם, ולא חזינן לרבנן קשישאי דקפדי בהכי. ואיברא איפכא הוא נהירנא כד הוינא טליא. וגריסנא גמרא באנפא אבא מארי הגאון ז"ל, כשהייתי מגיע לפסוקים וקריתי השם בכינוי כפי מה ששמעתי ממלמדי. היה גוער בקורין כך, והורנו לקרות השם כקורא בתורה".
והביא היעב"ץ את ראיותיו של החכם צבי להיתר והם,
1. הראייה שהבאנו לעיל מהגמרא בברכות לגבי בעל קרי. ונכונה גם למי שהוא בעל קרי, לפי שקי"ל להלכה האידנא שאף בעל קרי קורא כדרכו.
2. מדברי התוס' (ע"ז יט ב ד"ה ישלש) שכתבו בשם ר"ת שבלימוד תלמוד בבלי יוצאים יד"ח של לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש מקרא, שליש משנה ושליש תלמוד. והראייה היא, שאם קורא את הפסוקים שלא כמו שכתובים במקרא, כיצד יצא יד"ח. אלא ודאי שקוראים האזכרות שבפסוקים כרגיל .
וממשיך היעב"ץ וכותב שלדעתו כלל אין צורך בראיות לדין זה ופשוט וברור שמותר לקרוא האזכרות שבפסוקים בתלמוד, "כי מ"ט נשנה קריאת הכתובים ממה שהם בתורה. והלא קריאתן מצוה. וכי לחנם ולבטלה קורא אותן בדרך תלמודו, הלא זהו עיקר תלמוד תורה ששקול כנגד כל המצות, כשדורש ומפרש הפסוקים. ואי אפשר מבלי שיקראם".
וכ"פ הפרי מגדים (או"ח סי' רטו א"א ס"ק ה) וז"ל, "אבל כשלומד פסוקים בתלמוד ודורשן רשאי לאומרן כמו שהם כתובים עם הזכרת השם". וכ"פ המשנה ברורה (סי' רטו ס"ק יד). וכ"פ להלכה הרבה אחרונים (הביאום השד"ח אסיפת דינים מערכת ברכות סי' א אות מג. הגר"ע יוסף שליט"א שו"ת יבי"א ח"ג או"ח סי' יד, וע"ע בשו"ת להורות נתן ח"ט יו"ד סי' לג).
ובערוה"ש (או"ח סי' רטו סע' ב) חלק והחמיר וז"ל, "אבל הגדול בלימודו לא יאמר השם בפירוש אלא יאמר השם וכן יאמר אלקינו וכן הדורשים ברבים ומזכירים פסוק שיש בו שמות לא יפרש השם אלא יאמר השם ואף שיש מתירין נכון להתרחק מזה וכן אנחנו נוהגים".
אולם למעשה כפי שראינו רוב הפוסקים לא סוברים כן, ולא עוד אלא שלדעת החיי אדם (כלל ה סע' ב) אף בחצי פסוק מותר לומר את האזכרות. אמנם האגר"מ (או"ח ח"ב סי' נו) כתב שיש להזהר ולא להפסיק באמצע פסוק, אלא אם מזכיר את השם עליו לומר את כל הפסוק. ובשו"ת אבני ישפה (ח"ג סי' כג) הוכיח מהגהות הגר"א (שבועות טו ב) שמותר לומר שם ה' אף בחצי פסוק כדעת החיי אדם, וכתב במסקנה "ולכן נראה שבזמן שקוראים הדיבור המתחיל ברש״י ויש שם גם שם ה', מותר לקרוא שם ה׳ ממש, ולפי היעב״ץ הנ״ל גם חיוב יש בו".
ואף לאחרונים הסוברים שמותר לומר האזכרות שבפסוקים, לא ברור שהיתר זה נכון גם לאזכרות שבמטבע ברכות ותפילות שבתלמוד.
שהנה בברכות (נד א) שנינו "הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה". והמשנה ממשיכה ומביאה שם עוד ברכות. וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש (ברכות פ"ט מ"א) "וכבר אמרנו לעיל שכל מקום שיאמר ברוך, ר"ל ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם". וכ"כ התוס' (ברכות שם ד"ה הרואה) בשם רבינו שמעיה שכל הברכות הנזכרות במשנה יש לברכן בשם ומלכות.
ומזה הוכיח המג"א (או"ח סי' רטו ס"ק ה ע"פ הסבר המחהצה"ש ) שאין לומר האזכרות שבברכות שבתלמוד. שהרי בברכות אלו יש שם ומלכות ולמרות זאת רבי יהודה הנשיא כששנה לתלמידיו שנה ללא הזכרת שם ומלכות. ולכן כתב המג"א, "אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם". וכ"פ המשנה ברורה (שם)
אולם היעב"ץ (שם) הביא את דברי המג"א וחלק עליו וז"ל "ועוד אני אומר שאף אם נזדמנו לו אזכרות במטבע ברכות המובאים בתלמוד כגון סוף פסחים כן ה' אלקינו יגיענו למועדים כו'. יראה לי שמזכיר השם כדרך שקוראו בתורה. שהרי צריך שילמוד הברכה כתיקונה. שיהא נוסחה רגיל על לשונו כתקנו, שאם יבוא לצאת בו י"ח שלא ישנה במטבע ברכות".
ועל ראיית המג"א העיר היעב"ץ, "אינה כל כך ראיה. כי שם הדבר ידוע שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה. לכן קיצר התנא (או הכותב ומעתיק) וסמך על הידוע לכל שכל הברכות מתחילין בשם. אבל במקום שנזכר שם באמצע הנוסח במטבע ארוך שאין הכל יודעין שצריך להזכיר שם השם, ודאי צריך ללומדו כתקנו, כדרך שאמרו בתינוקות אגב מפטרייהו".
ובשו"ת שואל ומשיב (ח"ג סי' נג) הביא השואל ראייה לדברי היעב"ץ, מהגמרא בברכות (י ב) לגבי מי שלא קרא ק"ש בזמנה שאומרת הגמרא שלא הפסיד את הברכות ויכול לאומרם, ומזה שיכול לאומרם עם האזכרות שבהם, יש להוכיח כדעת היעב"ץ. אולם השו"מ דחה ראייה זו וז"ל, "דק"ש שכתוב בתורה יוכל לקרות האזכרות ג"כ כמו שכתבו בתורה משא"כ שאר ברכות שאינו כתוב רק שתקנו חכמים להזכיר בעת המאורע כל דרך למודו אסור ודו"ק".
ולא הבנתי את דחייתו, שהרי ראיית השואל לא הייתה מקריאת שמע, אלא מברכות ק"ש, שבהם לא הפסיד את האזכרות ויכול לאומרם כמו שהם. וברכות ק"ש אינן כתובות בתורה ולמרות זאת התירו לו לאומרם אפילו אחר זמן ק"ש עם האזכרות שבהן, ושפיר יש מזה ראייה לסברת היעב"ץ .
ועוד ראייה לסברת היעב"ץ יש להביא מדברי המהרש"א בח"א (ברכות ו א ד"ה שאפי') שבגמרא שנינו "ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" וביאר המהרש"א "והכי מפרש לה לענין עוסק בתורה בכל מקום שאתן לך רשות להזכיר שמי דהיינו בדרך לימוד אבל בע"א אסור להזכיר ש"ש דהוה לבטלה וק"ל". הרי דגם לשיטתו בכל מקום בלימוד תורה מותר לומר האזכרות ואפילו בברכות ובתפילות.
ולדברי המהרש"א יש להביא ראייה מהמשנה באבות (פ"ג מ"ו) שם שנינו כנ"ל בברכות דאפילו אחד שעוסק בתורה שכינה עמו והביאה המשנה את הפסוק הנ"ל. ופירש המאירי (שם ד"ה ומניים שאפי' אחד) "ומניין שאפי' אחד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי, והוא במקום אשר תזכיר, כלומר אפילו אתה יחידי". ופירושו הוא ממש כדברי המהרש"א, שהקב"ה יתן רשות להזכיר את שמו [ועיין ברש"י (שמות כ כא ד"ה בכל) שפירש פסוק זה גם כן גבי נתינת רשות להזכיר את שמו. אמנם רש"י שם פירש פסוק זה על הזכרת השם המפורש, כדרשת הגמ' בסוטה (לח ב) שלא הותר אלא בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו אכי"ר].
ובשו"ת אגר"מ (שם) דחה את דברי היעב"ץ וכתב שסברתו להתיר כדי שלא יטעו במטבע ברכות היא רק למלמד תשב"ר כדי שהם לא יטעו, אבל גדול הלומד לעצמו, ודאי לא יטעה מחמת לימודו, מה גם שבברכות שאינם מורגלות, לא יזכור אותם מתוך לימודו, ולכן אין חשש שיטעה ואסור לו לומר האזכרות. והוסיף שם שאף בלימוד גמרא עם קטנים אין היתר, אלא רק כשמלמדם כיצד לברך, מותר לומר שם ה'.
ולמעשה רוב הפוסקים הכריעו כדעת המג"א ולא כהיעב"ץ, ופסקו שאין לומר אזכרות שבברכות ותפילות שבתלמוד. כך פסק הגאון שד"ח (אסיפת דינים מערכת ברכות סי' א אות מג) והביא שכן היא דעת מרן החיד"א (ברכ"י או"ח סי' רטו). וכ"ד הפלא יועץ בספרו חסד לאלפים (סי' רטו סע' ז) שכתב, "אם יש הזכרה באמצע מטבע ברכה הכתובה בש"ס לא יזכיר השם בקריאה אלא יאמר השם, אבל בדרך לימודו או שמביא פסוק בש"ס מצוה להזכיר בפי' ד' ולא לכנות ולומר השם, דאין זה דרך כבוד כלפי מעלה לכנות". הרי שהתיר בפסוקים ואסר בברכות.
וכ"פ גדולי הפוסקים, האגר"מ (שם), הציץ אליעזר (חי"ג סי' א) והגר"ע יוסף שליט"א (שם).
