מכון קול יוסף
משתמש ותיק
בסיעתא דשמיא זכינו להוציא לאור חוברת ובה תשובה לכל השאלות שנשאלו על מה שפסק מרן הגר"ע יוסף זיע"א שהספרדים צריכים לברך על נר שבת לפני ההדלקה ומי שנהג בחו"ל אחרת צריך לבטל מנהגו. מצורף לעיונכם.
מתי מברכים על נר שבת, לפני ההדלקה או אחריה?
- Thread starter מכון קול יוסף
- תאריך התחלה
-
- תגים
- הדלקת נרות
- סטָטוּס
מכל מלמדי השכלתי
משתמש ותיק
הרב @מכון קול יוסף שליט"א.
אם תערוך חיפוש של הודעותי בפורום תראה בהחלט שאני מוקיר ומכבד ומעריך מאוד את מרן הגר"ע יוסף. את דעתו ההלכתית וההשקפתית. ואת מורשתו לדורות.
ועדיין. כשאני קורא את הודעותיך בפורום משהו צורם לי. ואם בתחילה חשבתי אני טועה בהמשך התחזקה בי ההבנה שיש דברים בגו.
שמתי לב שאתה יוצא מנקודת הנחה שהצדק נמצא תמיד בצד אחד. שתמיד המסקנה ההלכתית היא כמו שכתוב בספרי פוסק ספציפי.
ולדעתי זה לעולם לא יכול להיות נכון. כי התורה לא נמצאת בכיס של אף אחד. גדול ככל שיהיה.
זה גם עלול לערער את הרושם הטוב שהודעותיך מכילות (כי אחרי רושם ראשוני כזה. כל ההודעה נלקחת כמובנת מאיליה. ולא כשיקול דעת ניטראלי של מישהו שבדק נושא).
וביותר. לא זה מה שחינך מרן הגר"ע את תלמידיו. הרי מרן כיבד והעריך מאוד את כל מי שחלק עליו כדרכה של תורה (!) ולימדנו שאלו ואלו דברי אלוק' חיים. ואדרבה יצא חוצץ נגד עדות מסויימות שאימצו לעצמם רב מסויים באש ובמים ואכמ"ל.
מרן לימדנו שמותר לת"ח לחלוק גם על גדולים בדור שלפניו אם הוא ראוי לכך. בתנאי שמסיק על פי כללי הפסיקה המפורסמים.
קבל נא את הערתי מלב אוהב.
ידידך דורש שלומך.
נ. ב.
א. בעניין הדלקת נרות הורתי לאשתי לברך לפני ההדלקה...
ב. ראה מה שכתוב בחתימת הודעותי מספר החינוך.
אם תערוך חיפוש של הודעותי בפורום תראה בהחלט שאני מוקיר ומכבד ומעריך מאוד את מרן הגר"ע יוסף. את דעתו ההלכתית וההשקפתית. ואת מורשתו לדורות.
ועדיין. כשאני קורא את הודעותיך בפורום משהו צורם לי. ואם בתחילה חשבתי אני טועה בהמשך התחזקה בי ההבנה שיש דברים בגו.
שמתי לב שאתה יוצא מנקודת הנחה שהצדק נמצא תמיד בצד אחד. שתמיד המסקנה ההלכתית היא כמו שכתוב בספרי פוסק ספציפי.
ולדעתי זה לעולם לא יכול להיות נכון. כי התורה לא נמצאת בכיס של אף אחד. גדול ככל שיהיה.
זה גם עלול לערער את הרושם הטוב שהודעותיך מכילות (כי אחרי רושם ראשוני כזה. כל ההודעה נלקחת כמובנת מאיליה. ולא כשיקול דעת ניטראלי של מישהו שבדק נושא).
וביותר. לא זה מה שחינך מרן הגר"ע את תלמידיו. הרי מרן כיבד והעריך מאוד את כל מי שחלק עליו כדרכה של תורה (!) ולימדנו שאלו ואלו דברי אלוק' חיים. ואדרבה יצא חוצץ נגד עדות מסויימות שאימצו לעצמם רב מסויים באש ובמים ואכמ"ל.
מרן לימדנו שמותר לת"ח לחלוק גם על גדולים בדור שלפניו אם הוא ראוי לכך. בתנאי שמסיק על פי כללי הפסיקה המפורסמים.
קבל נא את הערתי מלב אוהב.
ידידך דורש שלומך.
נ. ב.
א. בעניין הדלקת נרות הורתי לאשתי לברך לפני ההדלקה...
ב. ראה מה שכתוב בחתימת הודעותי מספר החינוך.
ראה ראיתי כבר את דרכך בקודש (וגם את התשובה שפרסמת לא מזמן מהראשל"צ). ולעניין הערתך הנבונה, אני מעוניין לשמוע איך אנשים מקבלים את הדברים, ויש גם צדק בדבריך. אנחנו בכוונה תחילה מייצגים את עצמנו כגוף לא נייטראלי, כל המכון הזה הוקם למען חיזוק דברי מרן זיע"א.
ובנימה אישית, בלימודי האישי אני ממש לא מקבל דברים כתורה מסיני, אני עושה 'צרות' לרבותי על כל קושיא שיש לי, וכל דבר תורה שאני קורא, ולא משנה ממי, הדבר הראשון שאני עושה זה להתנגד ולחקור למה זה לא נכון, ובאופן מוקצן שבכל שנותי קיבלתי עשרות הערות על כך, אני ממש לא מכור לצד אחד באופן אוטומטי.
למה זה בכל אופן נראה כך, כי אם היו חולקים כדרכה של תורה, החרשתי, וסביר להניח שלא היה נפתח המכון הזה כלל!!! הבעיה היא שהרבה מהחולקים כותבים, במחכ"ת, שטויות והבלים. ראיות שאינם ראיות, ציטוטים מושמטים, התבטאויות שאינם ראויות כנגד גדולי הדור, ועוד כהנה וכהנה. עיין בקונטרס הנוכחי, וב'נר חנוכה', ותרו"נ.
הלוואי והיו חולקים כדרכה של תורה כמותכם.
באמת כל מציאותך כאן זועקת 'מכל מלמדי השכלתי'. וזו כל זעקתנו.
בכל אופן אשתדל לראות אם ניתן לשנות משהו בנושא.
בידידות רבה.
אשמח לקבל ממכם עוד ועוד הערות בונות.
ובנימה אישית, בלימודי האישי אני ממש לא מקבל דברים כתורה מסיני, אני עושה 'צרות' לרבותי על כל קושיא שיש לי, וכל דבר תורה שאני קורא, ולא משנה ממי, הדבר הראשון שאני עושה זה להתנגד ולחקור למה זה לא נכון, ובאופן מוקצן שבכל שנותי קיבלתי עשרות הערות על כך, אני ממש לא מכור לצד אחד באופן אוטומטי.
למה זה בכל אופן נראה כך, כי אם היו חולקים כדרכה של תורה, החרשתי, וסביר להניח שלא היה נפתח המכון הזה כלל!!! הבעיה היא שהרבה מהחולקים כותבים, במחכ"ת, שטויות והבלים. ראיות שאינם ראיות, ציטוטים מושמטים, התבטאויות שאינם ראויות כנגד גדולי הדור, ועוד כהנה וכהנה. עיין בקונטרס הנוכחי, וב'נר חנוכה', ותרו"נ.
הלוואי והיו חולקים כדרכה של תורה כמותכם.
באמת כל מציאותך כאן זועקת 'מכל מלמדי השכלתי'. וזו כל זעקתנו.
בכל אופן אשתדל לראות אם ניתן לשנות משהו בנושא.
בידידות רבה.
אשמח לקבל ממכם עוד ועוד הערות בונות.
משיב כהלכה
משתמש ותיק
מכל מלמדי השכלתי אמר:
ראה בתשובת הר"י בן הרא"ש בשו"ת "זכרון יהודה" (סי' נ"ד), הובאו דבריו בספר "עין יצחק" להגאון רבי יצחק יוסף שליט"א (חלק ג' עמ' נ"ה), ש"אין חיוב לילך אחר חכם אחד, וגם במיעוט נגד רבים יכולים לנהוג כדעת המיעוט, דהפס' אחרי רבים להטות אינו מדבר אלא בדין שנחלקו בו רבים ויחיד שנעשה כרבים, אבל מי שמחבר ספר בענין דינים והוראות, שאם רובו כדין נלך אחר כולו, חלילה וחס, שאין לך אדם, אפי' בזמן הזה שהלבבות אטומות, אם נפתחו קצת בתלמוד ויחבר חיבור בו, שלא יהיו רוב פסקיו כדין, ובמיעוטו שטעה יש חורבן עולם להטות משפטים וחוקים ולעבור על כריתות ומיתות בית דין. וראה עוד בלשונו שם, דמשמע שאי אפשר לנהוג בכל ההלכות כחכם אחד, דשמא פעם אחת טעה".
משיב כהלכה
משתמש ותיק
מכון קול יוסף אמר:
ראשית, באופן כללי לגבי ביטול מנהגים (כמו ענין זה שנהגו בו כל האשכנזים ורוב הספרדים, והגר"ע ביטלו מחמת פסק השו"ע). הגר"ע יוסף זצ"ל הרים על נס את העובדה ש"קיבלנו הוראות מרן", באופן שטחי זה נשמע כביכול הגר"ע יוסף הולך לפי מרן וכולם חולקים עליו, אך למען האמת אין זה נכון עובדתית.
הגר"ע יוסף עצמו חלק על מרן השו"ע בעשרות הלכות, מסיבות שונות. אם בגלל שנהגו כך לפני מרן, אם בגלל שפשט המנהג, אם בגלל שהולכים אחר המקובלים בענייני תפילה, אם בגלל סב"ל, וכו'.
החולקים עליו, גם הספרדים וגם האשכנזים, גם הם אוחזים במרן, ולכן כל מה שמביאים ראיות ש"אפילו" פוסקי מרוקו הצהירו שקיבלנו עלינו הוראות מרן ו"אפילו" פוסקי אשכנז ובראשם רמ"א קיבלו את הוראות מרן, אין זה אלא חוץ מכל ההלכות שנהגו שלא כמותו קודם לכן, ומפני זה אין הבדל מהותי בינם לבין הגר"ע יוסף (למעט במקרה שאחרונים כמו הש"ך חולקים על מרן, אז האשכנזים יכולים ללכת כמותם, ויש גם מפוסקי הספרדים שהולכים החיד"א, או יש כאלה שקיבלו את הוראות רמ"א כשהשו"ע אינו חולק עליו). גם הגר"ע חולק על מרן השו"ע, וגם אחרים.
בספר המדהים "דברי שלום ואמת" (ד' כרכים) של הגאון הרב שלמה טולדנו מבאר כיצד החולקים על הרב עובדיה (לצורך הענין; חכמי מרוקו לדורותיהם) הלכו אחרי מרן השו"ע ברוב ככל הפסקים שלהם, ואילו דוקא בילקוט יוסף יש עשרות דוגמאות לפסיקה נגד השו"ע.
הוא ערך טבלאות מדוייקות והוכיח שהגר"ע יוסף הלך כפסקי הרמ"א יותר מאשר חכמי מרוקו, וחלק על השו"ע יותר מהם.
המחלוקות למעשה בין חכמי מרוקו לבין הגר"ע יוסף הן מכמה סיבות. א. מפני שחכמי מרוקו הולכים כמו השו"ע, וילקוט יוסף נתלה ב"מנהג ארץ ישראל" לא ברור. ב. מפני שחכמי מרוקו פירשו אחרת את השו"ע. ג. מפני שהם הולכים אחר המנהג הקדום מלפני אלף שנה ויותר, שבוודאי קדם לדברי השו"ע. ד. מפני שחכמי מרוקו לא אמרו 'ספק ברכות להקל' כנגד מרן, כי במקום מנהג לא אומרים סב"ל.
הוא גם דוחה את טענתו של הרב יצחק יוסף, לפיה מנהגי מרוקו "הושפעו" בדורות מאוחרים ע"י רבנים אשכנזיים שפוסקים כרמ"א, כאשר בפועל לומדי ההלכה במרוקו נהגו אפילו לדלג על הגהות רמ"א בלימודם.
הוא מוכיח כי מרן השו"ע פסק במקומות רבים כחכמי אשכנז, וכי הרמ"א עצמו הביא בהגהותיו במקומות רבים את דברי הבית יוסף שנשמטו מהשו"ע, כמו גם פסקי הלכה של רבנים ספרדיים (הרמב"ם למשל) שלא התקבלו ע"י השו"ע.
הוא מזכיר את העובדה שהמנהג במרוקו לא החל עם פסיקת הרמ"א אלא מהראשונים שקדמו לה, ולעיתים הם גם הבינו את השו"ע אחרת מדעתו של הגר"ע יוסף.
לכל דבר הוא מביא דוגמאות מפורטות לדבריו: מהו מקורם של מנהגים שהם לכאורה כדעת הרמ"א, היכן יש הבנה שונה בדברי השו"ע, והיכן הילקוט יוסף בעצמו פוסק כדעת רמ"א, נגד חכמי מרוקו שהולכים כמו השו"ע.
דוגמאות מתוך הספר ניתן לראות במאמר זה ובמאמר זה ובמאמר זה.
משיב כהלכה
משתמש ותיק
שנית, בענין מה שכותב הגר"ע יוסף באופן כללי שהשו"ע הוא מרא דאתרא וצריך לבטל מנהגים כדי לנהוג כמותו.
ענין ה"מרא דאתרא" אינו מובן כלל, כי מעולם לא "קבלו על עצמם כל בני ארץ ישראל וגלילותיה" את מרן השו"ע כמרא דאתרא, כי מאז ומעולם היו בארץ ישראל עדות שונות (ועוד לפני תקופת מרן) וכל עדה שמרה על מנהגיה וכו'.
ויש בזה סתירה מיניה וביה כאשר הגר"ע יוסף עצמו פוסק פעמים רבות כ"מנהג ירושלים" נגד מרן השו"ע, ומנהג זה לא היה ולא נברא, כי מעולם לא היה מנהג אחיד בירושלים.
להלן סקירה קצרה על העדות בירושלים במשך מאות השנים האחרונות:
עד שנת ד'תתנ"ט, מנהג א"י היה מבוסס על תלמוד ירושלמי. ראיה לכך, רבי זרחיה הלוי כותב שנהגו בא"י רק יום אחד בר"ה, עד שבאו חדשים מקרוב באו. ועוד טענו עליהם, שמנהגיהם מנהגי שמד (לדוגמא אסרו עליהם ללמוד תורה, ולכן כתבו פיוטים עם ד"ת והכניסו אותם בתוך התפילה).
בסביבות שנת ד'תתקס"א עלו 300 רבנים מצרפת (ראה רבינו ארבהם בן הרמב"ם בספר מלחמות השם) ויצרו מנהגים חדשים.
בזמן ההוא יש עדות (רבי יהודה אלחריזי בספר תחכמוני) שבירושלים היתה "הקהילה החשובה מן המערבים" (מרוקאים) ובראשה עמד רבי אליהו המערבי.
בסביבות שנת ה'שס"א עלה לארץ רבי עובדיה מברטנורא, ומעיד שמשנת ה'רמ"א מתפללים בירושלים לפי מנהג המערבים שנוהגים כרמב"ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו.
גם בצפת בתקופת הב"י יש עדות של תייר שהיו שלושה בתי כנסיות, אחד של ספרדים, אחד של מוריסקים, ואחד של מערבים (מרוקאים...)
בשנת ה'תר"מ כיהן רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו כראב"ד עדת המערבים וחיבר ספר "פקודת אלעזר" ונלחם לשמור את מנהגי מרוקו בירושלים דאז. הוא עצמו נולד במרוקו.
בסביבות שנת ה'ת"ס עלה השל"ה הקדוש לירושלים וכיהן כרב הקהילה האשכנזית.
בסביבות שנת ה'תר"ס עלו תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט לירושלים והקימו קהילות של ליטאים וחסידים.
יש גם ראיות מהכתובים שכל עדה מהנ"ל נהגה במנהג משלה.
ולדוגמא, מנהג בית אל (בית כנסת קטן בירושלים של מקובלים) להניח תפילין בת"ב בשחרית, הפך ל"מנהג ירושלים" שמחמתו הרב עובדיה דחה את השו"ע שקדם מאות שנים למנהג זה. מנהג ק"ק בית אל זה מנהג בית כנסת אחד, רוב ירושלים לא הניחו תפילין בשחרית. זה ברור. לאחר מכן, התפשט המנהג. כמו כן, ק"ק בית אל לא היה קיים בזמן מרן השו"ע.
נשאל שאלה פשוטה, האם כיום יש מנהג אחיד בירושלים? והאם מרן השו"ע הוא מרא דאתרא? הרי אם יבוא מאן דהו ויטען ל"מנהג ירושלים" בימינו, יסתכלו עליו כשוטה. יש ספרדים, תימנים, ליטאים, חסידים, כל חסידות מנהג שונה, ואין חדש תחת השמש.
דוגמא נוספת לחוסר עקביות: כף החיים מביא בסימן תרע"א אות ע' שהמנהג בירושלים לברך על ההלל בר"ח. מדוע הרב עובדיה לא פסק כך? (בנוסף לסידורים רבים של עדות המזרח שהודפסו בארץ לפני קום המדינה).
דוגמא נוספת: השו"ע פסק שהכהנים יתחילו לומר יברכך, ועוד מעיד בבית יוסף שבכל מלכות א"י ובמצרים נוהגים כך. מדוע הרב עובדיה לא פסק כן? לא מדובר רק על מנהג ירושלים אלא כל מלכות א"י.
דוגמא נוספת: מה ההבדל בין "אמת תורתנו הקדושה" לבין "גואלנו"? בזה החליט הרב עובדיה ש"שפשט המנהג ברוב הקהילות" ובזה לא... (הקהילה המרוקאית היא עצמה כבר "רוב הקהילות" הספרדיות).
דוגמא נוספת: בילקוט יוסף כותב "אנו נוהגים כרמ"א בדרכי משה לומר שירת הים"... נגד השו"ע בבית יוסף תקנט "והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו" ומובא כבר בראשונים שמנהג ארץ ישראל שלא לומר שירת הים.
הכלל הוא שאפשר למצוא טעם ונימוק לכל מנהג ולהתאים אותו "לכללים" ובשעת הצורך להחריג אותו מהכללים וכו'.
ועוד מקרים של "הפוך על הפוך" בהם מנהג ירושלים זהה למנהג קהילות המערב, אולם הרב עובדיה חלק עליו:
"בסימנא טבא" לפני בראשית (בשמחת תורה) ילק"י פסק לבטלו משום הפסק, והבא"ח בשו"ת רב פעלים ח"ג כותב שאינו הפסק ומביא בשם רבי אליהו מני שבירושלים וחברון נוהגים כך. והנה לך עוד מקום שהרב עובדיה לא התחשב במנהג ירושלים.
כמו כן, בספר נתיבי עם העיד שמנהג ירושלים לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה, וכן הפר"ח שכיהן כרב בירושלים מצא מקור לזה בתלמוד. וגם בזה לא התחשב הגר"ע.
כמו כן, החיד"א הביא מנהג מקצת נשים בא"י לברך על הלולב, ופסק הוא בעצמו (בגלל שו"ת מן השמים) שיברכו "כמנהג קדום שהיו נוהגים הנשים בעיר הקודש ירושלים ת"ו"... ועוד מוסיף שמרן היה חוזר בו אם היה רואה תשובת ר"י וכו'. וגם כאן לא התחשב הרב עובדיה במנהג ירושלים.
כמו כן בקידוש של ברית מילה, מנהג קהילות המערב לטעום מהכוס אחר "קיים את הילד הזה" והרב עובדיה חולק וסובר שזהו הפסק, ומאידך בספר "נהר מצרים" כותב שהמנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים לברך אחר "קיים" ואין חשש הפסק. ובסוף דבריו מדגיש שכן המנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, והרב עובדיה לא התחשב במנהג זה.
ולגבי ה"מרא דאתרא",
ולא רק בארץ ישראל אלא אפילו בעירו בצפת לא קיבלו את פסקי הלכותיו, והוא עצמו פסק דלא כהשו"ע שלו אלא כמנהג...
כתב הגאון הרב משה אלחרר, רבה של העיר שלומי:
"יסוד התורה ועמוד החכמה הוא ליזהר בכבודם של אחרים, ולהמנע מלזלזל במעשיהם, מנהגיהם וחכמיהם. ובנין אב לכולם הוא מעשהו של התנא האל-הי בעל הברייתא דמשנת חסידים, ר' פנחס בן יאיר, שבגירסא של התלמוד בבלי במסכת חולין (דף ז.) נחלק לו נהר גינאי שלוש פעמים, ובגירסת התלמוד ירושלמי מובא המעשה רק עם ר' פנחס בן יאיר ותלמידיו, עם מוסר מופלא ביותר (מסכת דמאי פרק ראשון הלכה ג'), ושם מובא שרפב"י הלך לבית הוועד ונהר גיניי (כך נכתב שמו של הנהר בירושלמי) התגבר ועלה על גדותיו. אמר לו: גיניי, גיניי! וכי אתה תמנע אותי ותעכבני מלילך לבית המדרש? ונחלק לפניו, ועבר.
ושאלו תלמידיו (של ר' פנחס בן יאיר, את רבם), אם הם יכולים גם כן לעבור, והשיב להם:
"מי שיודע בנפשו שלא עשה שום רעה ולא ביזה לאדם מישראל מימיו, יכול לעבור ולא ינזק, ואם לא - שלא יעבור" (תרגום הירושלמי הוא ע"פ פירוש ה"פני משה").
ר' פנחס בן יאיר לא אמר לתלמידיו לעשות חשבון נפש בשמירת שבת, טהרת המשפחה, כשרות, הנחת תפילין או כל שאר המצוות הגדולות והחשובות שהם יסודות התורה וסוד קיומנו. אלא הדבר היחיד והעיקרי שהזהיר אותם הוא שאם זלזלו או ביזו או עשו רעה לאדם מישראל, שלא יעברו בנהר גינאי, שנחלק ע"פ גזירתו, משום שהנהר ישטוף אותם. וזהו בעצם הנסיון הקשה ביותר לכל אדם, וכל שכן לתלמידי חכמים, שיצליחו לעבור את שבעים או שמונים שנות חייהם או יותר, מבלי לזלזל באחרים, או לגנות ולבזות מי שפוסק אחרת מהם.
וזו היתה דרכו המיוחדת של מרן הרב יוסף קארו, וכפי שכתב גאון עוזינו הרב חיד"א בספרו "שם הגדולים", מערכת ספרים ערך "בית יוסף" אות נ"ט, שם כתב שגדולתו וקדושתו העיקרית של מרן הרב יוסף קארו היא שהיה מכבד אחרים, ועוד מוסיף הרב שבאותו הדור היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחיבור השולחן ערוך, אך:
"הסכימו מן השמים ותינתן דת ע"י מרן הקדוש מפני ענוותנותו היתרה, וכאשר נראה מספריו הקדושים... וכמו שכתבנו בחלק א' (בערך מורינו הרב יוסף קארו) דאין דרך מרן לספר בגנות מי שפוסק דלא כוותיה, ומשנתו היתה משנת חסידים..."
הא למדת, שהדבר היחיד והעיקרי שציין הרב חיד"א כדי להגדיר את גדולתו וקדושתו של מרן, הוא שאיננו מזלזל באחרים. ומדורם של תנאים ודורו של מרן, לדורנו אנו...
כיום, קם דור חדש אשר לא ידע את יוסף, וכביכול בשם הוראות מרן זצ"ל מזלזלים במאות חכמים ורבנים המקיימים את הוראת מרן כפי שניסחה גאון עוזינו הרב חיד"א זצ"ל:
"דאין דרך מרן לספר בגנות מי שפוסק דלא כוותיה, ומשנתו היתה משנת חסידים".
וכשבשו"ע פסק שבא"י נהגו שלא לברך על ההלל (או"ח סי' תכ"ב), מרן מעולם לא התכוון לומר שקהילות שלמות על מאות ואלפי חכמיהם שנהגו כפי פסקיהם של עשרות גאוני עולם, לברך על ההלל, שיפסיקו ממנהגם. חכמים אלו, הרב עוזיאל והרב משאש, וההולכים בדרכם, לא ניסו מעולם לקדם מטרה, חשובה ככל שתהיה, ע"י שזלזלו במי שפוסק אחרת מהם.
ובלשון ציורית נתאר זאת כך: לו מרן הרב יוסף קארו, היה קיים בתחיית המתים לשעה קלה, והיינו שואלים אותו, האם רוב רובן של קהילות ישראל (אשכנז, מרוקו, וכמעט כל קהילות ספרד מלבד יהודי תימן) שנהגו לברך על ההלל בראש חודש, האם ימשיכו לאחוז במנהגם או שיבטלוהו בעקבות דבריו בסי' תכ"ב? לדעתו של מרן הגאון הרב שלום משאש זצ"ל, אין ספק שתשובתו תהיה בערך בלשון הזאת: וכי כתבתי את השולחן ערוך כדי לזלזל במאות ואלפי חכמי ישראל וגאוני עולם שהנהיגו קהילות של מליוני יהודים ברחבי תבל? הרי כל ימי הקפדתי שלא לזלזל במי שלא פוסק כמוני! וכל מה שכתבתי בשולחן ערוך, הוא רק לקהילות שלא היה להם מנהג ברור ומסורת של דורות בפסיקה ההלכתית!
ודמות ראיה לדבר זה ולשיטתו של מרן, הוא מה שהובא ע"י תלמידו של מרן, הרב משה גלאנטי, והדברים הובאו בשו"ת מהר"ם גלאנטי (סי' קכ"ד), ושם הרב שלמה נרבוני שואל את הרב משה גלאנטי לגבי צורת האות "כף סופית": האם לכותבה בזוית כפי המנהג הקדמון, או "עגולה למעלה" כפסק השולחן ערוך, וכן האם לכתוב בגט את המילה "בנפשיכי" בשני יודי"ן כפסקו של רבה של צפת דאז הלא הוא מרן הרב יוסף קארו (בשו"ע אה"ע סי' קכ"ז: "בנפשיכי, נהגו לכתוב בב' יודי"ן". וברמ"א: "אם כתב חסר, כשר"), או לכתוב את המילה בנפשכי ביו"ד אחת, כמנהג הקדמון בצפת?
ותשובת מהר"ם גלאנטי היא: "...והנה בחייו (של הרב יוסף קארו, שהיה הרב בצפת) בהיותי בן כ"ב שנה, נתן לי רשות לדון בגיטין וקידושין, ואמרתי לו: אדוני! אינם כותבים שום גט בעיר הזאת (צפת!) כי אם ביו"ד אחד, "בנפשכי", והיא מחלוקת בין הפוסקים. ואמר (הרב יוסף קארו לרב משה גלאנטי, תלמידו):
"הס! שלא להזכיר. יעשו כמו שנוהגים (בצפת), שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים, חלילה, ואנו עושים פה (בצפת, בעירו של הרב יוסף קארו מחבר השו"ע וע"פ הנחייתו), היפך מה שכתוב בשולחן ערוך!"
ענין ה"מרא דאתרא" אינו מובן כלל, כי מעולם לא "קבלו על עצמם כל בני ארץ ישראל וגלילותיה" את מרן השו"ע כמרא דאתרא, כי מאז ומעולם היו בארץ ישראל עדות שונות (ועוד לפני תקופת מרן) וכל עדה שמרה על מנהגיה וכו'.
ויש בזה סתירה מיניה וביה כאשר הגר"ע יוסף עצמו פוסק פעמים רבות כ"מנהג ירושלים" נגד מרן השו"ע, ומנהג זה לא היה ולא נברא, כי מעולם לא היה מנהג אחיד בירושלים.
להלן סקירה קצרה על העדות בירושלים במשך מאות השנים האחרונות:
עד שנת ד'תתנ"ט, מנהג א"י היה מבוסס על תלמוד ירושלמי. ראיה לכך, רבי זרחיה הלוי כותב שנהגו בא"י רק יום אחד בר"ה, עד שבאו חדשים מקרוב באו. ועוד טענו עליהם, שמנהגיהם מנהגי שמד (לדוגמא אסרו עליהם ללמוד תורה, ולכן כתבו פיוטים עם ד"ת והכניסו אותם בתוך התפילה).
בסביבות שנת ד'תתקס"א עלו 300 רבנים מצרפת (ראה רבינו ארבהם בן הרמב"ם בספר מלחמות השם) ויצרו מנהגים חדשים.
בזמן ההוא יש עדות (רבי יהודה אלחריזי בספר תחכמוני) שבירושלים היתה "הקהילה החשובה מן המערבים" (מרוקאים) ובראשה עמד רבי אליהו המערבי.
בסביבות שנת ה'שס"א עלה לארץ רבי עובדיה מברטנורא, ומעיד שמשנת ה'רמ"א מתפללים בירושלים לפי מנהג המערבים שנוהגים כרמב"ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו.
גם בצפת בתקופת הב"י יש עדות של תייר שהיו שלושה בתי כנסיות, אחד של ספרדים, אחד של מוריסקים, ואחד של מערבים (מרוקאים...)
בשנת ה'תר"מ כיהן רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו כראב"ד עדת המערבים וחיבר ספר "פקודת אלעזר" ונלחם לשמור את מנהגי מרוקו בירושלים דאז. הוא עצמו נולד במרוקו.
בסביבות שנת ה'ת"ס עלה השל"ה הקדוש לירושלים וכיהן כרב הקהילה האשכנזית.
בסביבות שנת ה'תר"ס עלו תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט לירושלים והקימו קהילות של ליטאים וחסידים.
יש גם ראיות מהכתובים שכל עדה מהנ"ל נהגה במנהג משלה.
ולדוגמא, מנהג בית אל (בית כנסת קטן בירושלים של מקובלים) להניח תפילין בת"ב בשחרית, הפך ל"מנהג ירושלים" שמחמתו הרב עובדיה דחה את השו"ע שקדם מאות שנים למנהג זה. מנהג ק"ק בית אל זה מנהג בית כנסת אחד, רוב ירושלים לא הניחו תפילין בשחרית. זה ברור. לאחר מכן, התפשט המנהג. כמו כן, ק"ק בית אל לא היה קיים בזמן מרן השו"ע.
נשאל שאלה פשוטה, האם כיום יש מנהג אחיד בירושלים? והאם מרן השו"ע הוא מרא דאתרא? הרי אם יבוא מאן דהו ויטען ל"מנהג ירושלים" בימינו, יסתכלו עליו כשוטה. יש ספרדים, תימנים, ליטאים, חסידים, כל חסידות מנהג שונה, ואין חדש תחת השמש.
דוגמא נוספת לחוסר עקביות: כף החיים מביא בסימן תרע"א אות ע' שהמנהג בירושלים לברך על ההלל בר"ח. מדוע הרב עובדיה לא פסק כך? (בנוסף לסידורים רבים של עדות המזרח שהודפסו בארץ לפני קום המדינה).
דוגמא נוספת: השו"ע פסק שהכהנים יתחילו לומר יברכך, ועוד מעיד בבית יוסף שבכל מלכות א"י ובמצרים נוהגים כך. מדוע הרב עובדיה לא פסק כן? לא מדובר רק על מנהג ירושלים אלא כל מלכות א"י.
דוגמא נוספת: מה ההבדל בין "אמת תורתנו הקדושה" לבין "גואלנו"? בזה החליט הרב עובדיה ש"שפשט המנהג ברוב הקהילות" ובזה לא... (הקהילה המרוקאית היא עצמה כבר "רוב הקהילות" הספרדיות).
דוגמא נוספת: בילקוט יוסף כותב "אנו נוהגים כרמ"א בדרכי משה לומר שירת הים"... נגד השו"ע בבית יוסף תקנט "והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו" ומובא כבר בראשונים שמנהג ארץ ישראל שלא לומר שירת הים.
הכלל הוא שאפשר למצוא טעם ונימוק לכל מנהג ולהתאים אותו "לכללים" ובשעת הצורך להחריג אותו מהכללים וכו'.
ועוד מקרים של "הפוך על הפוך" בהם מנהג ירושלים זהה למנהג קהילות המערב, אולם הרב עובדיה חלק עליו:
"בסימנא טבא" לפני בראשית (בשמחת תורה) ילק"י פסק לבטלו משום הפסק, והבא"ח בשו"ת רב פעלים ח"ג כותב שאינו הפסק ומביא בשם רבי אליהו מני שבירושלים וחברון נוהגים כך. והנה לך עוד מקום שהרב עובדיה לא התחשב במנהג ירושלים.
כמו כן, בספר נתיבי עם העיד שמנהג ירושלים לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה, וכן הפר"ח שכיהן כרב בירושלים מצא מקור לזה בתלמוד. וגם בזה לא התחשב הגר"ע.
כמו כן, החיד"א הביא מנהג מקצת נשים בא"י לברך על הלולב, ופסק הוא בעצמו (בגלל שו"ת מן השמים) שיברכו "כמנהג קדום שהיו נוהגים הנשים בעיר הקודש ירושלים ת"ו"... ועוד מוסיף שמרן היה חוזר בו אם היה רואה תשובת ר"י וכו'. וגם כאן לא התחשב הרב עובדיה במנהג ירושלים.
כמו כן בקידוש של ברית מילה, מנהג קהילות המערב לטעום מהכוס אחר "קיים את הילד הזה" והרב עובדיה חולק וסובר שזהו הפסק, ומאידך בספר "נהר מצרים" כותב שהמנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים לברך אחר "קיים" ואין חשש הפסק. ובסוף דבריו מדגיש שכן המנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, והרב עובדיה לא התחשב במנהג זה.
ולגבי ה"מרא דאתרא",
ולא רק בארץ ישראל אלא אפילו בעירו בצפת לא קיבלו את פסקי הלכותיו, והוא עצמו פסק דלא כהשו"ע שלו אלא כמנהג...
כתב הגאון הרב משה אלחרר, רבה של העיר שלומי:
"יסוד התורה ועמוד החכמה הוא ליזהר בכבודם של אחרים, ולהמנע מלזלזל במעשיהם, מנהגיהם וחכמיהם. ובנין אב לכולם הוא מעשהו של התנא האל-הי בעל הברייתא דמשנת חסידים, ר' פנחס בן יאיר, שבגירסא של התלמוד בבלי במסכת חולין (דף ז.) נחלק לו נהר גינאי שלוש פעמים, ובגירסת התלמוד ירושלמי מובא המעשה רק עם ר' פנחס בן יאיר ותלמידיו, עם מוסר מופלא ביותר (מסכת דמאי פרק ראשון הלכה ג'), ושם מובא שרפב"י הלך לבית הוועד ונהר גיניי (כך נכתב שמו של הנהר בירושלמי) התגבר ועלה על גדותיו. אמר לו: גיניי, גיניי! וכי אתה תמנע אותי ותעכבני מלילך לבית המדרש? ונחלק לפניו, ועבר.
ושאלו תלמידיו (של ר' פנחס בן יאיר, את רבם), אם הם יכולים גם כן לעבור, והשיב להם:
"מי שיודע בנפשו שלא עשה שום רעה ולא ביזה לאדם מישראל מימיו, יכול לעבור ולא ינזק, ואם לא - שלא יעבור" (תרגום הירושלמי הוא ע"פ פירוש ה"פני משה").
ר' פנחס בן יאיר לא אמר לתלמידיו לעשות חשבון נפש בשמירת שבת, טהרת המשפחה, כשרות, הנחת תפילין או כל שאר המצוות הגדולות והחשובות שהם יסודות התורה וסוד קיומנו. אלא הדבר היחיד והעיקרי שהזהיר אותם הוא שאם זלזלו או ביזו או עשו רעה לאדם מישראל, שלא יעברו בנהר גינאי, שנחלק ע"פ גזירתו, משום שהנהר ישטוף אותם. וזהו בעצם הנסיון הקשה ביותר לכל אדם, וכל שכן לתלמידי חכמים, שיצליחו לעבור את שבעים או שמונים שנות חייהם או יותר, מבלי לזלזל באחרים, או לגנות ולבזות מי שפוסק אחרת מהם.
וזו היתה דרכו המיוחדת של מרן הרב יוסף קארו, וכפי שכתב גאון עוזינו הרב חיד"א בספרו "שם הגדולים", מערכת ספרים ערך "בית יוסף" אות נ"ט, שם כתב שגדולתו וקדושתו העיקרית של מרן הרב יוסף קארו היא שהיה מכבד אחרים, ועוד מוסיף הרב שבאותו הדור היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחיבור השולחן ערוך, אך:
"הסכימו מן השמים ותינתן דת ע"י מרן הקדוש מפני ענוותנותו היתרה, וכאשר נראה מספריו הקדושים... וכמו שכתבנו בחלק א' (בערך מורינו הרב יוסף קארו) דאין דרך מרן לספר בגנות מי שפוסק דלא כוותיה, ומשנתו היתה משנת חסידים..."
הא למדת, שהדבר היחיד והעיקרי שציין הרב חיד"א כדי להגדיר את גדולתו וקדושתו של מרן, הוא שאיננו מזלזל באחרים. ומדורם של תנאים ודורו של מרן, לדורנו אנו...
כיום, קם דור חדש אשר לא ידע את יוסף, וכביכול בשם הוראות מרן זצ"ל מזלזלים במאות חכמים ורבנים המקיימים את הוראת מרן כפי שניסחה גאון עוזינו הרב חיד"א זצ"ל:
"דאין דרך מרן לספר בגנות מי שפוסק דלא כוותיה, ומשנתו היתה משנת חסידים".
וכשבשו"ע פסק שבא"י נהגו שלא לברך על ההלל (או"ח סי' תכ"ב), מרן מעולם לא התכוון לומר שקהילות שלמות על מאות ואלפי חכמיהם שנהגו כפי פסקיהם של עשרות גאוני עולם, לברך על ההלל, שיפסיקו ממנהגם. חכמים אלו, הרב עוזיאל והרב משאש, וההולכים בדרכם, לא ניסו מעולם לקדם מטרה, חשובה ככל שתהיה, ע"י שזלזלו במי שפוסק אחרת מהם.
ובלשון ציורית נתאר זאת כך: לו מרן הרב יוסף קארו, היה קיים בתחיית המתים לשעה קלה, והיינו שואלים אותו, האם רוב רובן של קהילות ישראל (אשכנז, מרוקו, וכמעט כל קהילות ספרד מלבד יהודי תימן) שנהגו לברך על ההלל בראש חודש, האם ימשיכו לאחוז במנהגם או שיבטלוהו בעקבות דבריו בסי' תכ"ב? לדעתו של מרן הגאון הרב שלום משאש זצ"ל, אין ספק שתשובתו תהיה בערך בלשון הזאת: וכי כתבתי את השולחן ערוך כדי לזלזל במאות ואלפי חכמי ישראל וגאוני עולם שהנהיגו קהילות של מליוני יהודים ברחבי תבל? הרי כל ימי הקפדתי שלא לזלזל במי שלא פוסק כמוני! וכל מה שכתבתי בשולחן ערוך, הוא רק לקהילות שלא היה להם מנהג ברור ומסורת של דורות בפסיקה ההלכתית!
ודמות ראיה לדבר זה ולשיטתו של מרן, הוא מה שהובא ע"י תלמידו של מרן, הרב משה גלאנטי, והדברים הובאו בשו"ת מהר"ם גלאנטי (סי' קכ"ד), ושם הרב שלמה נרבוני שואל את הרב משה גלאנטי לגבי צורת האות "כף סופית": האם לכותבה בזוית כפי המנהג הקדמון, או "עגולה למעלה" כפסק השולחן ערוך, וכן האם לכתוב בגט את המילה "בנפשיכי" בשני יודי"ן כפסקו של רבה של צפת דאז הלא הוא מרן הרב יוסף קארו (בשו"ע אה"ע סי' קכ"ז: "בנפשיכי, נהגו לכתוב בב' יודי"ן". וברמ"א: "אם כתב חסר, כשר"), או לכתוב את המילה בנפשכי ביו"ד אחת, כמנהג הקדמון בצפת?
ותשובת מהר"ם גלאנטי היא: "...והנה בחייו (של הרב יוסף קארו, שהיה הרב בצפת) בהיותי בן כ"ב שנה, נתן לי רשות לדון בגיטין וקידושין, ואמרתי לו: אדוני! אינם כותבים שום גט בעיר הזאת (צפת!) כי אם ביו"ד אחד, "בנפשכי", והיא מחלוקת בין הפוסקים. ואמר (הרב יוסף קארו לרב משה גלאנטי, תלמידו):
"הס! שלא להזכיר. יעשו כמו שנוהגים (בצפת), שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים, חלילה, ואנו עושים פה (בצפת, בעירו של הרב יוסף קארו מחבר השו"ע וע"פ הנחייתו), היפך מה שכתוב בשולחן ערוך!"
משיב כהלכה
משתמש ותיק
ועוד בענין "מרא דאתרא", כאשר הגר"ע יוסף הכריע לבטל מנהג, הוא טען שמנהג זה היה קיים בחו"ל, אבל כאשר אותם בני חו"ל עלו לארץ, עליהם לבטל דעתם מפני מרן השו"ע ולנהוג כמנהג א"י שמרן הוא מרא דאתרא בה.
דא עקא, שבארץ ישראל אין מנהג אחיד, ואין מרא דאתרא...
כאשר קהילות רבות הגיעו לארץ ישראל, שלא היה בה מנהג אחיד, הרי בזה שייכים דברי מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ל"ב): "אפי' רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא"ש וזולתו אינם יכולים לכוף למיעוט הקהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כמותם, וליכא משום לא תתגודדו דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הוה ליה כשתי בתי דינים בעיר אחת". ובאותה תשובה מדובר על קהילות רבות שהגיעו למקום אחד, כאשר אירע בארץ ישראל במאה השנים האחרונות, והשו"ע פסק שכל קהילה תמשיך במנהגה, גם אם היא מיעוט.
וכן הביא בספר מגן אבות (עמ' תקס"ו, ראה שם באורך), שנחלקו בזה מרן השו"ע והמבי"ט, בתשובה שנדפסה בשו"ת בית יוסף (דיני כתובות ב'), האם הבאים מארצות ספרד צריכים להתבטל למנהגי תושבי הארץ המסתערבים, והמבי"ט טען "הרי המנהג של תושבי הארץ הוא קבוע גם עלינו", ומרן השו"ע השיב לו "אין מנהג ארצות תולדות אבותינו בספרד כן", והוסיף "שאפילו אם היה מתברר שאיזה בית דין קבוע נהג במדינה זו כמה פעמים.. כמנהג תושבי הארץ, לא היה מנהג תושבי הארץ קבוע עלינו, אלא אם כן נתפרסם הדבר לכל הקהילות", ומה נענה כיום שיש קהילות רבות בארץ ישראל וכל קהילה עם דינים ומנהגים משלה ולא בטלה ברוב. והספרדים רבים על האשכנזים, ומבין הספרדים קהילת המרוקאים היא הגדולה ביותר. וע"ז כתב מהר"ם קורדובירו (נדפסו דבריו שם לאחר דברי רבי יוסף קארו) "ומה שכתב שאנו נגררים אחר מנהג תושבי הארץ, אדרבה אנו רואים דתושבי הארץ בטלי אגב הבאים מארץ מרחק הספרדים, שהם רוב דמינכר עד שתושבי הארץ אדרבה בטלי לגבייהו".
ובנותן טעם לצטט דברים אחדים ממה שכתב הגאון רבי אליהו אברז'ל שליט"א, ראש אבות בתי הדין בירושלים עיה"ק, בספרו דברות אליהו (חלק ז' סי' א'), על חשיבות מנהגי אבותינו: "הנה מודע לבינה שמאז עלות נר המערב הגאון הגדול מרנא ורבנא המאור הגדול צדיק יסוד עולם חסידא קדישא הרב שלום משאש זצ"ל, הרב הראשי וראב"ד דעיר הקודש ירושלים ת"ו... היה אומר שאין לבטל שום מנהג, ולא טובים אנו מאבותינו, וכל גדולי מרוקו לדורותיהם זה מאות בשנים, אף אחד לא הרהר לבטל שום מנהג, וק"ו אנן יתמי דיתמי, דאין לנו רשות לבטלם ולא לשמוע לשום חכם בזה, יהיה אשר יהיה".
"וכדברים האלה כתב הגאון המפורסם ראב"ד לעדת המערבים, הרב אליעזר בן טובו זצ"ל, בספרו פקודת אלעזר (או"ח סי' קל"ג) וזה לשונו, דאין לנו לשנות המנהגים שנהגו אבותינו הקדושים חסידים ואנשי מעשה, ועל כיוצא בזה אמרו הנח להם לישראל, אם אינם נביאים וכו', ואפילו סתם מנהג אין שומעים לו (לבטלו) ואין לחלק בין מנהג למנהג כו', ואפילו יהיה ספק בדין, כיון שכבר נהגו ונעשה ברבים, אין בידינו לבטל המנהג".
"ועיין עוד לגאון שו"ת קרית חנה דוד (חלק א' יו"ד סי' י"א) וזה לשונו, ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחז במעשה אבותיו, ולא יהיה חכם בעיניו, שאם הוא נראה ריק הוא מכם, ובוודאי כי לא לחינם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרום ויסדום ביסוד מוסד".
"עיין בשו"ת לב חיים להגר"ח פלאג'י (ח"ב סי' ט') וזה לשונו.. לא לעבדים ולשפחות נמכרנו ליטוש תורת אמנו, ולערבב ולבלבל סדר תפילתנו שנתגדלנו עליו מנעורינו עד עתה, או כדי לשנות מנהג הקדמונים אשר נחלו לנו זקנינו וחכמינו, כי ידוע לכל יודעי דת ודין כי לכל מנהג [=נוסח] מלאך ממונה וחלון ברקיע לקבל תפילות, וכל המשנה ממנהג אבותיו ומסבב נחלה ממטה למטה אחר, יורד מטה מטה, עד שאמרו כל המשנה ידו על התחתונה ועובר על לא תיטוש... ולא רק בנוסח התפילות עצמן נאמר אלא בשינוי איזה מנהג שיהיה, אפילו מכוער הרבה משל הקדמונים. עושה חדשות בעל מלחמות".
"ובשו"ת בית יהודה (עייאש, ח"א סי' ס') כתב וזה לשונו, ולא ראינו ולא שמענו מי שפוצה פה ואפילו לחשוב שום מחשבה לשנות שום מנהג מהמנהגים הקבועים, דכל דבר ודבר יושב על עיקרו ויסודו יתד שלא תמוט, וכל המשנה ידו על התחתונה... וזאת תורת האדם השלם לאחוז במעשה האבות ולא יטה ימין ושמאל, ולכן כל מורה צדק סמך ידו בחזקה לחזק במסמרים מנהג מי שקדמו, ובדרך זו אנו דורכין מעתה ועד עולם".
"וכן דעת הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל ראב"ד מקנס, והגאון האדמו"ר ראב"ד תפיללת ואגפיה, הגאון רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, שנזפו במי שלא שמר על מנהגי אבותיו, כגון מי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שהוא יוצא בה ידי חובה, או שהניח תפילין בתשעה באב בבוקר, בניגוד למנהג ולדברי מרן בשו"ע".
"ותימה גדולה דראינו אפילו באתרא דמרן בעיר צפת דנהגו בהרבה הלכות דלא כפסק בשו"ע, עיין ויקרא אברהם קונטרס מקום שנהגו (אות ג') ובשו"ת מנחת שלום (חלק ז' סי' ב') שמנה מעלה ממאה דברים בארבעת חלקי השו"ע דנהגו דלא כמרן השו"ע, אלא ודאי דבמקום מנהג, המנהג במקומו קיים, ולא לבטלו, שכן הוא דעת מרן כפי דאמרינן, במקום שיש מנהג ישארו במנהגם".
"ומעתה כמה תוכחת מגולה לחדשים מקרוב באו ובמצח נחושה ופני אבותיהם וזקניהם ירהבו וילבינו, לפגוע בגדולי תורה אשר הנהיגו ונהגו כן את עדתם מימי קדם, ונוטשים תורת אמם ומבזים כבודה, ולא עוד אלא יש כאלו שעשו סידורי תפילה ומחקו והוסיפו וחסרו כפי ראות עיניהם, כאילו הם אנשי כנסת הגדולה, דבר אשר לא יעשה, ואין זה אלא רמות רוחא לשנות את המקובל מדורי דורות מסברות מדומות, מי נתן רשות לאנשים כאלו להעיז ולשלוח יד, ובמיוחד בנוסח התפילה וברכותיה, שכן דרכם של המתחדשים שהעיזו לשלוח יד בנוסח רחמנא ליצלן, שרצו להיות מדקדקים וחכמים יותר מקודמיהם".
"אשר על כן, כל עדה תמשיך במנהגיה ולא לשנות מאומה, דהמשנה ידו על התחתונה, וכבר אמרו פוק חזי מאי עמא דבר (ברכות מ"ה), ובגמ' פסחים (ס"ו) הנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם... המורם מכל האמור דאסור לבטל שום מנהג בעם ישראל, וקל וחומר נוסחי התפילה, שהיום יבטל מנהג אחד ולמחר יבוא לבטל עיקר התורה ותשתכח תורה מישראל" (והבאנו רק פנינים מדבריו, ראה שם שהאריך להביא מדברי האחרונים).
דא עקא, שבארץ ישראל אין מנהג אחיד, ואין מרא דאתרא...
כאשר קהילות רבות הגיעו לארץ ישראל, שלא היה בה מנהג אחיד, הרי בזה שייכים דברי מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ל"ב): "אפי' רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא"ש וזולתו אינם יכולים לכוף למיעוט הקהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כמותם, וליכא משום לא תתגודדו דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הוה ליה כשתי בתי דינים בעיר אחת". ובאותה תשובה מדובר על קהילות רבות שהגיעו למקום אחד, כאשר אירע בארץ ישראל במאה השנים האחרונות, והשו"ע פסק שכל קהילה תמשיך במנהגה, גם אם היא מיעוט.
וכן הביא בספר מגן אבות (עמ' תקס"ו, ראה שם באורך), שנחלקו בזה מרן השו"ע והמבי"ט, בתשובה שנדפסה בשו"ת בית יוסף (דיני כתובות ב'), האם הבאים מארצות ספרד צריכים להתבטל למנהגי תושבי הארץ המסתערבים, והמבי"ט טען "הרי המנהג של תושבי הארץ הוא קבוע גם עלינו", ומרן השו"ע השיב לו "אין מנהג ארצות תולדות אבותינו בספרד כן", והוסיף "שאפילו אם היה מתברר שאיזה בית דין קבוע נהג במדינה זו כמה פעמים.. כמנהג תושבי הארץ, לא היה מנהג תושבי הארץ קבוע עלינו, אלא אם כן נתפרסם הדבר לכל הקהילות", ומה נענה כיום שיש קהילות רבות בארץ ישראל וכל קהילה עם דינים ומנהגים משלה ולא בטלה ברוב. והספרדים רבים על האשכנזים, ומבין הספרדים קהילת המרוקאים היא הגדולה ביותר. וע"ז כתב מהר"ם קורדובירו (נדפסו דבריו שם לאחר דברי רבי יוסף קארו) "ומה שכתב שאנו נגררים אחר מנהג תושבי הארץ, אדרבה אנו רואים דתושבי הארץ בטלי אגב הבאים מארץ מרחק הספרדים, שהם רוב דמינכר עד שתושבי הארץ אדרבה בטלי לגבייהו".
ובנותן טעם לצטט דברים אחדים ממה שכתב הגאון רבי אליהו אברז'ל שליט"א, ראש אבות בתי הדין בירושלים עיה"ק, בספרו דברות אליהו (חלק ז' סי' א'), על חשיבות מנהגי אבותינו: "הנה מודע לבינה שמאז עלות נר המערב הגאון הגדול מרנא ורבנא המאור הגדול צדיק יסוד עולם חסידא קדישא הרב שלום משאש זצ"ל, הרב הראשי וראב"ד דעיר הקודש ירושלים ת"ו... היה אומר שאין לבטל שום מנהג, ולא טובים אנו מאבותינו, וכל גדולי מרוקו לדורותיהם זה מאות בשנים, אף אחד לא הרהר לבטל שום מנהג, וק"ו אנן יתמי דיתמי, דאין לנו רשות לבטלם ולא לשמוע לשום חכם בזה, יהיה אשר יהיה".
"וכדברים האלה כתב הגאון המפורסם ראב"ד לעדת המערבים, הרב אליעזר בן טובו זצ"ל, בספרו פקודת אלעזר (או"ח סי' קל"ג) וזה לשונו, דאין לנו לשנות המנהגים שנהגו אבותינו הקדושים חסידים ואנשי מעשה, ועל כיוצא בזה אמרו הנח להם לישראל, אם אינם נביאים וכו', ואפילו סתם מנהג אין שומעים לו (לבטלו) ואין לחלק בין מנהג למנהג כו', ואפילו יהיה ספק בדין, כיון שכבר נהגו ונעשה ברבים, אין בידינו לבטל המנהג".
"ועיין עוד לגאון שו"ת קרית חנה דוד (חלק א' יו"ד סי' י"א) וזה לשונו, ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחז במעשה אבותיו, ולא יהיה חכם בעיניו, שאם הוא נראה ריק הוא מכם, ובוודאי כי לא לחינם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרום ויסדום ביסוד מוסד".
"עיין בשו"ת לב חיים להגר"ח פלאג'י (ח"ב סי' ט') וזה לשונו.. לא לעבדים ולשפחות נמכרנו ליטוש תורת אמנו, ולערבב ולבלבל סדר תפילתנו שנתגדלנו עליו מנעורינו עד עתה, או כדי לשנות מנהג הקדמונים אשר נחלו לנו זקנינו וחכמינו, כי ידוע לכל יודעי דת ודין כי לכל מנהג [=נוסח] מלאך ממונה וחלון ברקיע לקבל תפילות, וכל המשנה ממנהג אבותיו ומסבב נחלה ממטה למטה אחר, יורד מטה מטה, עד שאמרו כל המשנה ידו על התחתונה ועובר על לא תיטוש... ולא רק בנוסח התפילות עצמן נאמר אלא בשינוי איזה מנהג שיהיה, אפילו מכוער הרבה משל הקדמונים. עושה חדשות בעל מלחמות".
"ובשו"ת בית יהודה (עייאש, ח"א סי' ס') כתב וזה לשונו, ולא ראינו ולא שמענו מי שפוצה פה ואפילו לחשוב שום מחשבה לשנות שום מנהג מהמנהגים הקבועים, דכל דבר ודבר יושב על עיקרו ויסודו יתד שלא תמוט, וכל המשנה ידו על התחתונה... וזאת תורת האדם השלם לאחוז במעשה האבות ולא יטה ימין ושמאל, ולכן כל מורה צדק סמך ידו בחזקה לחזק במסמרים מנהג מי שקדמו, ובדרך זו אנו דורכין מעתה ועד עולם".
"וכן דעת הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל ראב"ד מקנס, והגאון האדמו"ר ראב"ד תפיללת ואגפיה, הגאון רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, שנזפו במי שלא שמר על מנהגי אבותיו, כגון מי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שהוא יוצא בה ידי חובה, או שהניח תפילין בתשעה באב בבוקר, בניגוד למנהג ולדברי מרן בשו"ע".
"ותימה גדולה דראינו אפילו באתרא דמרן בעיר צפת דנהגו בהרבה הלכות דלא כפסק בשו"ע, עיין ויקרא אברהם קונטרס מקום שנהגו (אות ג') ובשו"ת מנחת שלום (חלק ז' סי' ב') שמנה מעלה ממאה דברים בארבעת חלקי השו"ע דנהגו דלא כמרן השו"ע, אלא ודאי דבמקום מנהג, המנהג במקומו קיים, ולא לבטלו, שכן הוא דעת מרן כפי דאמרינן, במקום שיש מנהג ישארו במנהגם".
"ומעתה כמה תוכחת מגולה לחדשים מקרוב באו ובמצח נחושה ופני אבותיהם וזקניהם ירהבו וילבינו, לפגוע בגדולי תורה אשר הנהיגו ונהגו כן את עדתם מימי קדם, ונוטשים תורת אמם ומבזים כבודה, ולא עוד אלא יש כאלו שעשו סידורי תפילה ומחקו והוסיפו וחסרו כפי ראות עיניהם, כאילו הם אנשי כנסת הגדולה, דבר אשר לא יעשה, ואין זה אלא רמות רוחא לשנות את המקובל מדורי דורות מסברות מדומות, מי נתן רשות לאנשים כאלו להעיז ולשלוח יד, ובמיוחד בנוסח התפילה וברכותיה, שכן דרכם של המתחדשים שהעיזו לשלוח יד בנוסח רחמנא ליצלן, שרצו להיות מדקדקים וחכמים יותר מקודמיהם".
"אשר על כן, כל עדה תמשיך במנהגיה ולא לשנות מאומה, דהמשנה ידו על התחתונה, וכבר אמרו פוק חזי מאי עמא דבר (ברכות מ"ה), ובגמ' פסחים (ס"ו) הנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם... המורם מכל האמור דאסור לבטל שום מנהג בעם ישראל, וקל וחומר נוסחי התפילה, שהיום יבטל מנהג אחד ולמחר יבוא לבטל עיקר התורה ותשתכח תורה מישראל" (והבאנו רק פנינים מדבריו, ראה שם שהאריך להביא מדברי האחרונים).
משיב כהלכה
משתמש ותיק
ועתה לנושא הנדון.
מקור המנהג בדברי מהרי"ל שהביאו הרמ"א, והוא אחד מהראשונים. וכן הוא בכתב יד אחד מבעלי התוספות, רבינו יצחק, הנקרא ר"י הזקן: "הנשים שלנו שנהגו שלא לברך על נר שבת עד אחר שהדליקה פתילה האחרונה הדין עמהם וכשר הדבר בעיני האלהים".
וכן כתב החיד"א (ספר מחזיק ברכה אות ד'), ובספר חסד לאלפים, ובן איש חי (פרשת נח אות ח'). והטעם שבברכת הנרות מקבלת שבת, ואיך תדליק אח"כ. וכן כתב הגאון רבי משה כלפון הכהן בספר מנהגי ג'רבה. והגאון רבי יהודה עייאש מאלג'יר, בספר מטה יהודה (סי' רס"ג אות ב'). ודלא כפי שהבינו בספר מנוחת אהבה (ח"א פרק ד'). והרב יעקב חיים סופר הביא בספרו "מאמר יעקב" (סי' כ"ב) שכן דעת י"ד מגדולי ספרד, וביניהם: רבי מסעוד רקח מטריפולי בספרו מעשה רוקח (הלכות שבת), וכן דעת ר' חיים פלאג'י מתורכיה בספרו הגדה של פסח, וכן דעת רבי אברהם חמוי מארם צובא, וכן היה המנהג בבית ר' יהודה צדקה, ור' יעקב מוצפי, והגאון בעל איש מצליח מג'רבה.
ולגבי מה שתמהת, יתכן שהמנהג התפשט בכלל ישראל מזמן מהרי"ו ואילך, בתחילה היו "קצת נשים" ולאחר מכן פשט המנהג בכלל ישראל. והפוסקים חיזקו את המנהג, שיש לו על מי לסמוך, מחמת שיש לו מקור בראשונים.
למעשה, כן היה המנהג הפשוט ברוב העולם, גם אצל הנשים ברוב עדות המזרח והמערב (מרוקו, תוניס, עירק, ותורכיה), וגם אצל האשכנזים.
וכך פסק מרן הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ב או"ח סי' ע"ב אות א'). ובחלק ג' (או"ח סי' ע"א) אף כתב לחזק המנהג ודקדק לשון השו"ע "כשידליק יברך".
אמנם בספר "דברי שלום ואמת" (חלק ב' עמ' נ"ב) כתב שהיו במרוקו גם כאלה שנהגו לברך ואח"כ להדליק הנרות, ובספר ילקוט שמש הביא תשובה שהושמטה משו"ת שמש ומגן, ושם כתב מרן הגר"ש משאש "דאשה חכמה שיש לה דעת לחזור ממנהגה לברך קודם ההדלקה, הנה מה טוב חלקה ומה נעים גורלה". אך כתב הרה"ג ר' זכריה זרמתי שמרן רבי שלום משאש עידן את הוראתו בזה, מפני השלום, ואין לנו אלא דבריו הקודמים בארבעה תשובות שכתב. למסקנה, כל אחת תמשיך במנהגה הקודם, ואחת שאין לה מנהג - תמשיך במנהג אבותיה.
מקור המנהג בדברי מהרי"ל שהביאו הרמ"א, והוא אחד מהראשונים. וכן הוא בכתב יד אחד מבעלי התוספות, רבינו יצחק, הנקרא ר"י הזקן: "הנשים שלנו שנהגו שלא לברך על נר שבת עד אחר שהדליקה פתילה האחרונה הדין עמהם וכשר הדבר בעיני האלהים".
וכן כתב החיד"א (ספר מחזיק ברכה אות ד'), ובספר חסד לאלפים, ובן איש חי (פרשת נח אות ח'). והטעם שבברכת הנרות מקבלת שבת, ואיך תדליק אח"כ. וכן כתב הגאון רבי משה כלפון הכהן בספר מנהגי ג'רבה. והגאון רבי יהודה עייאש מאלג'יר, בספר מטה יהודה (סי' רס"ג אות ב'). ודלא כפי שהבינו בספר מנוחת אהבה (ח"א פרק ד'). והרב יעקב חיים סופר הביא בספרו "מאמר יעקב" (סי' כ"ב) שכן דעת י"ד מגדולי ספרד, וביניהם: רבי מסעוד רקח מטריפולי בספרו מעשה רוקח (הלכות שבת), וכן דעת ר' חיים פלאג'י מתורכיה בספרו הגדה של פסח, וכן דעת רבי אברהם חמוי מארם צובא, וכן היה המנהג בבית ר' יהודה צדקה, ור' יעקב מוצפי, והגאון בעל איש מצליח מג'רבה.
ולגבי מה שתמהת, יתכן שהמנהג התפשט בכלל ישראל מזמן מהרי"ו ואילך, בתחילה היו "קצת נשים" ולאחר מכן פשט המנהג בכלל ישראל. והפוסקים חיזקו את המנהג, שיש לו על מי לסמוך, מחמת שיש לו מקור בראשונים.
למעשה, כן היה המנהג הפשוט ברוב העולם, גם אצל הנשים ברוב עדות המזרח והמערב (מרוקו, תוניס, עירק, ותורכיה), וגם אצל האשכנזים.
וכך פסק מרן הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ב או"ח סי' ע"ב אות א'). ובחלק ג' (או"ח סי' ע"א) אף כתב לחזק המנהג ודקדק לשון השו"ע "כשידליק יברך".
אמנם בספר "דברי שלום ואמת" (חלק ב' עמ' נ"ב) כתב שהיו במרוקו גם כאלה שנהגו לברך ואח"כ להדליק הנרות, ובספר ילקוט שמש הביא תשובה שהושמטה משו"ת שמש ומגן, ושם כתב מרן הגר"ש משאש "דאשה חכמה שיש לה דעת לחזור ממנהגה לברך קודם ההדלקה, הנה מה טוב חלקה ומה נעים גורלה". אך כתב הרה"ג ר' זכריה זרמתי שמרן רבי שלום משאש עידן את הוראתו בזה, מפני השלום, ואין לנו אלא דבריו הקודמים בארבעה תשובות שכתב. למסקנה, כל אחת תמשיך במנהגה הקודם, ואחת שאין לה מנהג - תמשיך במנהג אבותיה.
משיב כהלכה
משתמש ותיק
וראה בשו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סי' ט' אות א' שכתב תוכחה לחכם אחד:
"מנהג ישראל תורה הוא, והרי אפילו מנהג תמוה וזר עלינו לעשות כל טצדקי ללמד זכות על מה סמכו שנהגו כן, וכמ"ש בשו"ת מהר"ם פדואה (סימן עח), ושכן עשו כל קדמונינו כשמצאו איזה מנהג תמוה וכו'. והביאו הגר"ח פלאג'י בספר משא חיים (מנהגים, אות רנח), ושכן כתבו בשו"ת משאת משה ח"א (חיו"ד ר"ס טוב). והרב פרח מטה אהרן ח"א (סימן כא דף נה ע"א). ע"ש. וע"ע בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סימן קצג). ע"ש. וכל שכן מנהג זה שאין לבטלו אלא למצוא לו סמך בדברי הפוסקים".
וחזר וכתב כן שם יו"ד סימן כ"א אות ז'.
"מנהג ישראל תורה הוא, והרי אפילו מנהג תמוה וזר עלינו לעשות כל טצדקי ללמד זכות על מה סמכו שנהגו כן, וכמ"ש בשו"ת מהר"ם פדואה (סימן עח), ושכן עשו כל קדמונינו כשמצאו איזה מנהג תמוה וכו'. והביאו הגר"ח פלאג'י בספר משא חיים (מנהגים, אות רנח), ושכן כתבו בשו"ת משאת משה ח"א (חיו"ד ר"ס טוב). והרב פרח מטה אהרן ח"א (סימן כא דף נה ע"א). ע"ש. וע"ע בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סימן קצג). ע"ש. וכל שכן מנהג זה שאין לבטלו אלא למצוא לו סמך בדברי הפוסקים".
וחזר וכתב כן שם יו"ד סימן כ"א אות ז'.
מלמד להועיל
משתמש ותיק
@משיב כהלכה
עיקר הטענה של מרן הגר"ע זצ"ל, היתה שמדובר במנהג שהחל להכנס אצל הספרדים, לאחר השו"ע, ומשכך יש לבטלו
אתה הארכת במלל, שזה מנהג מהמרי"ל, אבל לא התבאר שם שכך היה המנהג אצל הספרדים
הבאת שאסור לבטל מנהגים, ולא שמת עין על טענתו של מרן שמנהג שהתחדש נגד השו"ע צריך לבטלו והביא על זה הרבה פוסקים
תענה לגופם של טענותיו בענין הזה
עיקר הטענה של מרן הגר"ע זצ"ל, היתה שמדובר במנהג שהחל להכנס אצל הספרדים, לאחר השו"ע, ומשכך יש לבטלו
אתה הארכת במלל, שזה מנהג מהמרי"ל, אבל לא התבאר שם שכך היה המנהג אצל הספרדים
הבאת שאסור לבטל מנהגים, ולא שמת עין על טענתו של מרן שמנהג שהתחדש נגד השו"ע צריך לבטלו והביא על זה הרבה פוסקים
תענה לגופם של טענותיו בענין הזה
משיב כהלכה
משתמש ותיק
מלמד להועיל אמר:
היות וכך המנהג בכל עדות הספרדים, המוציא מחבירו עליו הראיה, שהמנהג התחדש לאחר כתיבת השו"ע. הרי הבאתי לעיל מכתב יד של אחד מבעלי התוספות, רבינו יצחק, הנקרא ר"י הזקן: "הנשים שלנו שנהגו שלא לברך על נר שבת עד אחר שהדליקה פתילה האחרונה הדין עמהם וכשר הדבר בעיני האלהים". ונמצא שהמנהג היה קדמון.
ובמשה עבדו
משתמש רגיל
ב"ה
שלום וברכה לכבוד הרבנים!
אשכול זה כפי הנראה לא נפתח בכדי שכל אחד ישטח כאן את כל החומר שלמד בנושא, כמה תועלת כבר תהיה מזה.
אלא הביא חוברת עם הטענות המעודכנות של מחברי הזמן האחרון ממש, ועליהם תשובות ערוכות ומבוררות די הצורך.
אני ראיתי את תוכן החוברת, ולפי מה שהספקתי לראות יש בה תשובות נכוחות, וגם בתוכן החוברת עצמו המחבר דן עניינית, ולא נכנס לכל הרגשות שמסביב.
ולכן כדאי שהרבנים כאן יחפשו את טענותיהם בחוברת, וימקדו את טענותיהם על התשובות שנכתבו על זה בחוברת, וכגון שיציינו מ"ש בעמ' פלוני ד"ה פלוני, אינה תשובה/אינה ראיה/אינה דחיה, מפני שכך וכך.
ואז השיח יהיה גם יותר ממוקד, גם יותר מעודכן, וגם יותר תכליתי, שמוביל לאן שהוא, לומר שהחוברת חידשה משהו או לא חידשה, לומר שיש מה לשנות יחס מעתה לנידון זה או אין מה לשנות.
לדוגמא, מה שהביא "משיב כהלכה" מדברי ר"י הזקן, ומדברי מהרי"ו, יש התייחסות מפורשת בחוברת בעמודים כה, לג.
וכן מה שטען "יהודי" בכזו פשיטות מכח המנהג, וכן המסקנה היוצאת מדברי "משיב כהלכה" בנידון של האשכול שהיא סוף סוף מצד המנהג, יש התייחסות ברורה בחוברת בעמודים פג-פו.
ונראה שהשיב שם יפה מכמה פנים, ומן הראוי קודם כל לעיין שם, ואם יהיה מה להשיב על דבריו להעלות זאת לאשכול.
ביקרא דאורייתא
שלום וברכה לכבוד הרבנים!
אשכול זה כפי הנראה לא נפתח בכדי שכל אחד ישטח כאן את כל החומר שלמד בנושא, כמה תועלת כבר תהיה מזה.
אלא הביא חוברת עם הטענות המעודכנות של מחברי הזמן האחרון ממש, ועליהם תשובות ערוכות ומבוררות די הצורך.
אני ראיתי את תוכן החוברת, ולפי מה שהספקתי לראות יש בה תשובות נכוחות, וגם בתוכן החוברת עצמו המחבר דן עניינית, ולא נכנס לכל הרגשות שמסביב.
ולכן כדאי שהרבנים כאן יחפשו את טענותיהם בחוברת, וימקדו את טענותיהם על התשובות שנכתבו על זה בחוברת, וכגון שיציינו מ"ש בעמ' פלוני ד"ה פלוני, אינה תשובה/אינה ראיה/אינה דחיה, מפני שכך וכך.
ואז השיח יהיה גם יותר ממוקד, גם יותר מעודכן, וגם יותר תכליתי, שמוביל לאן שהוא, לומר שהחוברת חידשה משהו או לא חידשה, לומר שיש מה לשנות יחס מעתה לנידון זה או אין מה לשנות.
לדוגמא, מה שהביא "משיב כהלכה" מדברי ר"י הזקן, ומדברי מהרי"ו, יש התייחסות מפורשת בחוברת בעמודים כה, לג.
וכן מה שטען "יהודי" בכזו פשיטות מכח המנהג, וכן המסקנה היוצאת מדברי "משיב כהלכה" בנידון של האשכול שהיא סוף סוף מצד המנהג, יש התייחסות ברורה בחוברת בעמודים פג-פו.
ונראה שהשיב שם יפה מכמה פנים, ומן הראוי קודם כל לעיין שם, ואם יהיה מה להשיב על דבריו להעלות זאת לאשכול.
ביקרא דאורייתא
כבר זמן רב שקיימת תופעה משונה בעולם הפסק הספרדי, כידוע שסגנון הפסק הספרדי מבוסס הרבה על "כללים" ואילו אצל האשכנזים הוא מבוסס יותר על עיון מקומי והכרעה של הרב המעין בלי להתחשב ביותר מידי הרבה כללים (כללים היו גם אצל האשכנזים אבל המשקל שלהם תמיד היה פחות מאשר אצל הספרדים)
לכאורה היה אמור להיות שעולם הפסק האשכנזי יהיה מבולגן יותר מהספרדי כאשר כל אחד יכול לחלוק ולומר ולעשות מה שהוא רוצה, ואילו אצל הספרדים תהיה אחידות כאשר כולם צמודים לאותם כללים, אבל בפועל זה בדיוק הפוך, אצל האשכנזים למרות ה"ליברליות" ולמרות שישנם יחידים שמורים הוראות חריגות סוף סוף כלל הרבנים והציבור מקיימים את האותן ההוראות, העסק רגוע, אם יש אחד שרוצה לומר משהו חריג - שיאמר, אף אחד לא נבהל ובפועל הציבור ממשיך עם הקו הכללי (מאז קום המדינה נוצרו גם אצל האשכנזים סגנונות הוראה שונים כמו תלמידי חזו"א וכיו"ב, זה נובע מכך שהם רואים את עצמם תלמידים של החזו"א או של הגרי"ז וכיו"ב, אבל הסגנון של הדיון ההלכתי בסך הכל הוא אותו דבר)
אצל הספרדים במקום שהכללים יקבעו את הפסיקה נוצר מצב הפוך, על כל שאלה מידיינים ומוכיחים שיש יוצא מן הכלל כזה וכזה, כל שאלה הופכת להיות נדון כלל עולמי על כל ההלכות שיש בהן חריגות מהכללים, כל שאלה הופכת להיות נידון על "איזה קהילות קבלו את הכלל הזה והזה",
אני בטוח שאם נשווה את התשובות של הפוסקים הספרדים הקודמים לתשובות של הפוסקים הספרדים בדורותינו נראה שבדורינו מקדישים הרבה יותר מאמץ (והרבה מאמץ פולמוסי) לענין של הכללים מאשר לדיון לגופה של הלכה. דומה שהאשכנזים נמלטו מהבעיה הזו, אצלם ממשיכים לדון לגופו של ענין.
אני לא כ"כ מכיר אבל זה הרושם שלי, אם אני טועה תקנו אותי
לכאורה היה אמור להיות שעולם הפסק האשכנזי יהיה מבולגן יותר מהספרדי כאשר כל אחד יכול לחלוק ולומר ולעשות מה שהוא רוצה, ואילו אצל הספרדים תהיה אחידות כאשר כולם צמודים לאותם כללים, אבל בפועל זה בדיוק הפוך, אצל האשכנזים למרות ה"ליברליות" ולמרות שישנם יחידים שמורים הוראות חריגות סוף סוף כלל הרבנים והציבור מקיימים את האותן ההוראות, העסק רגוע, אם יש אחד שרוצה לומר משהו חריג - שיאמר, אף אחד לא נבהל ובפועל הציבור ממשיך עם הקו הכללי (מאז קום המדינה נוצרו גם אצל האשכנזים סגנונות הוראה שונים כמו תלמידי חזו"א וכיו"ב, זה נובע מכך שהם רואים את עצמם תלמידים של החזו"א או של הגרי"ז וכיו"ב, אבל הסגנון של הדיון ההלכתי בסך הכל הוא אותו דבר)
אצל הספרדים במקום שהכללים יקבעו את הפסיקה נוצר מצב הפוך, על כל שאלה מידיינים ומוכיחים שיש יוצא מן הכלל כזה וכזה, כל שאלה הופכת להיות נדון כלל עולמי על כל ההלכות שיש בהן חריגות מהכללים, כל שאלה הופכת להיות נידון על "איזה קהילות קבלו את הכלל הזה והזה",
אני בטוח שאם נשווה את התשובות של הפוסקים הספרדים הקודמים לתשובות של הפוסקים הספרדים בדורותינו נראה שבדורינו מקדישים הרבה יותר מאמץ (והרבה מאמץ פולמוסי) לענין של הכללים מאשר לדיון לגופה של הלכה. דומה שהאשכנזים נמלטו מהבעיה הזו, אצלם ממשיכים לדון לגופו של ענין.
אני לא כ"כ מכיר אבל זה הרושם שלי, אם אני טועה תקנו אותי
משיב כהלכה
משתמש ותיק
ובמשה עבדו אמר:
ראשית, אתה טועה, כי המחבר לא דן "עניינית" כלל, כדלהלן בהערות על הקדמתו (ולא עברתי על כל החוברת לפרטי פרטים). ומאוד קשה להם לדון עניינית מבלי לתקוף, והלוואי שזה היה שיחם ושיגם.
מכל מקום, לבקשתך עברתי על החוברת ואעיר הערות.
1) בהסכמת הראש"ל, "רב אחד שהתעקש". כביכול ברור לכולי עלמא שהאמת בצד אחד, אבל יש אחד שהתעקש לא להבין.
2) הנוסח "ברכה לבטלה" כלפי גדולי עולם שנהגו כך בכל עדות המזרח, והפסק שלא לענות אמן, הוא זלזול באותם גדולי עולם. ואף אחד לא נקט לשון זו ולא זלזל בהמברכים, עד שבא המחבר עצמו וכתב ש"משמע" מדברי ראשון פלוני שיש כאן ברכה לבטלה.
3) גם מה שכתב שהמנהג קיים 200 שנה בלבד, והביא ראיה ממאמר מרדכי, אינה ראיה כי מאמר מרדכי מעיד על מקומו ולא על כל עדות הספרדים. וממילא אינה ראיה. ומה שכמה אחרונים העידו על המנהג, מאידך יש עדויות רבות אחרות על רוב המקומות שכך היה המנהג.
4) מה שתוקף אישית את אותו אברך ש"העיז פניו" לחלוק על הגר"ע, שהוא גדול הדור וכו' [ובעיקרון מוחה על "הזלזול" אבל עיקר הביקורת שלו היא על עצם העובדה שהוא חולק]. הרי הגר"ע עצמו סותר את דבריו. בפתיחה לשו"ת "יביע אומר" (חלק ג', וכן בפתיחה להלכות עולם חלק ג', שם הוסיף נופך) וזה לשונו: "ועוד רגע אדבר על דברי המצפצפים ומהגים שאין לחלוק על ספרי אחרונים, ובראותם ספר חדש שבא להכריע נגד איזה אחרון, צווחי ככרוכיא ב'דברים הדברים'. וכל היודע ספר עיניו רואות נכוחה שזהו דרך כל רבותינו, מימי התנאים והאמוראים עד אחרוני הפוסקים, וכמש"כ בקידושין (ל:) שאפי' הרב ותלמידו נעשים כאויבים זה לזה, ואת והב בסופה. וכן מבואר בפסקי מהרא"י (סי' רל"ח), שאם ההוראות ברורות קצת כדברי התלמיד, והכי אזלא צורתא דשמעתתא, למה לא יחלוק על רבו, והלא כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים, ורבינו הקדוש חלק על אביו ורבו רשב"ג, ורבא חולק על רבה רבו, והרא"ש חולק על מהר"ם שהיה רבו מובהק. ע"כ. וכ"כ בתשובות הרדב"ז (סי' תצ"ה). ע"ש. ועיין עוד בתשובת הרא"ש (כלל נ"ה סי' ט') שכתב, ומה שכתבת שמהר"י בן שושן היה בעל סברה ישרה וכו' ומי יהרהר אחריו לבטל פירושו, זו אינה ראיה, כי מי לנו כגדול כרש"י ז"ל שהאיר עיני ישראל בפירושו, ונחלקו עליו יוצאי ירכו ר"ת ור"י וסתרו דבריו בכמה מקומות, כי תורת אמת היא ואין מחניפים בה לשום אדם..."
"והחולקים על זה דבריהם מהבל ימעטו, ולחפש תואנות יבקשו, ולשונם חרב חדה בלשון הרע ורכילות. ועל זה אמרו (בערכין טו:) סיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. כי דרך מספרי לשון הרע, בתחילה יפליגו בשבח הרב אשר הושג על דבריו, חלקו מחמאות פיהם בשפתי חנף, וזהו: יכרת ה' כל שפתי חלקות, שבחלקות לשונם ירחיבו פיהם בשבח הרב כנ"ל, וכל כוונתם בכדי שאחר כך יוכלו לדבר גדולות על המחבר החדש שהשיג על הרב שקדמהו. וזהו שאמר, לשון מדברת גדולות. וכן המליצו ע"ז מש"כ בפסחים (קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, משום שבפרשת שירה אמרו, כלבים אומרים: בואו נשתחוה ונכרעה, וכן אלו דרכם מתחילה להשתחוות ולספר בשבח הרב המושג, בכדי שאחר כך יעיזו פניהם לדבר סרה על הרב המשיג. והם לא ידעו ולא יבינו כי זוהי דרכה של תורה... כי רק השנאה והקנאה מדברת מתוך גרונם, ולעפר בכבוד נושאי דגל התורה, ואוי להם מעלבונה של תורה. אולם לא כאלה חלק יעקב המודים על האמת. וכמו שכתוב בירושלמי (סנהדרין פרק חלק הלכה א') אם שמעת דבר מפי קטן מישראל והנייך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן, אלא וכו' כשומעו מפי נביא, ולא כשומעו מפי נביא אלא מפי הגבורה". עכ"ל.
וגם בהקדמה לספרו "הליכות עולם" (חלק א') כתב וזה לשונו, "ואף שהיו כמה מבני בבל מתרעמים על שאני פוסק נגד ספר "בן איש חי", החזיק בידי מורי הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ועודד אותי להמשיך להורות בהלכה כאשר עם לבבי, ולא להשגיח על דברי ההמון האלה, אשר לא ידעו ולא יבינו. וכמש"כ הגר"ח מוואלוז'ין בשו"ת חוט המשולש (סי' ט') בזה"ל: ואע"פ שאנכי שמשתי את מו"ר הכהן הגדול ומחוייב אני בכבודו ובמוראו כמורא שמים, מ"מ אני שומר מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא דף קל:) כד אתי פסקא דדינא קמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תגמרו מיניה, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות... וכ"כ בספרו רוח חיים (פ"ק דאבות מ"ד) שאסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו מה להשיב עליהם, כי לפעמים תהיה האמת עמו, כמו שעץ קטן מדליק את הגדול". ע"כ. ועיין עוד להגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חלק יו"ד סי' מ"ב), שאין לת"ח לכבוש את נבואתו בפסקי ההלכה, וחייב לגלות דעתו, ונכתב בספר, שאין משוא פנים בדבר". עכ"ל. ואח"כ הביא הרב שם מכתב שכתב לגדול אחד מבני בבל שחלק עליו, בהיותו בן ל"א שנים, ובין הדברים כתב לו: "ואינני מכחיש, שיש לי קונטרס מיוחד, הערות על דברי הרב בן איש חי... וידעתי כי כל מלחמתו של מר עתה היא מכוונת להטיל עלי אימה שלא אדפיס את הקונטרס הלזה, אבל כבר לימדונו רבותינו לא תגורו מפני איש, לא תאגור דבריך מפני איש". עכ"ל.
ופשיטא שת"ח שעיין בהלכה אחת בספרי הפוסקים, ונראה לו לחלוק על רבו שרגיל לפסוק כמותו, או אפי' על גדול הדור, הרשות בידו. וראה מה שכתב הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל, אב"ד אונגוואר, בשו"ת "משנה הלכות" (חלק ח' סי' קל"ז), אחר שטענו אז כנגדו מדוע חלק על גדול הדור בהלכה אחת, וזה לשונו: "בדין אם מותר לחלוק על גדול הדור, או מישהו אחר שגמרו בדעתם שהוא מגדולי הדור, או ראש ישיבה שלו, או אדמו"ר מחסידים. והרבה תולים עצמם בקרא ד"לא תענה על רב לנטות" (משפטים כ"ג ב'), ודייקו מינה שאסור לחלוק על גדול, ולכן אם מישהו חולק בהלכה על גדול, או למי שהוא נחשב בדעתם לגדול, או ראש ישיבה, או אדמו"ר, הרי הוא עובר בלאו זה דלא תענה, ורואים בזה גם בזיון התורה, שמבזים גדול הדור, או את רבם, וממילא מותר לבזות אותו הת"ח החולק, אפי' יהיה צודק במחלוקתו, אבל הרי עבר על "לא תענה", וכל שכן שאין הלכה כאותו החולק, שהרי אסור לחלוק על גדול הדור, והלכה כמותו, שמן השמים מסכימים כן".
"והנה פשוט שהאומר כן הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, דהלכה פסוקה היא דמותר לחלוק על רב וגדול... ואפי' על אביו ורבו מותר, וחובה איכא לחלוק ולברר האמת, וכמש"כ רש"י (חגיגה ג:) עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן (המטמאים ומטהרים, האוסרין ומתירין, הפוסלין ומכשירין), וכשתדע להבחין אי זה יכשר, קבע הלכה כמותו, ע"כ. וכן מצינו ברבינו הקדוש שחלק על אביו בכמה מקומות, ומר בר רב אשי כתב על אביו רב אשי "הא דאבא דקטנותא הוא", כלומר שאמרה כשהיה קטן ולאו הלכה היא (עיין גיטין כט:). וכן כתבו כל הפוסקים להדיא... ועוד שהוא מבואר בכל התורה כולה, וכל החולק על זה כחולק על השכינה ורוצה ח"ו לבטל תורת משה רבינו ע"ה, שיש לכל תלמיד ותיק חלק בתורתינו הקדושה, וחייב להגיד דעתו כפי מה שהראו לו מן השמים. ואני דן אותם לכף זכות, שמחמת שלא למדו הלכה, לכן טעו בטעות גמורה כזו, ולא די שהם טועים, אלא שרוצים לכוף אחרים לילך אחר טעותם, והרי הם ח"ו בכלל מחטיאי הרבים שמונעים רבים מללמוד תורה ולברר האמת וללבנו, כאשר ניצטווינו לצרף וללבן הדברים כנתינתם מסיני".
"וקרא ד"לא תענה על רב" דוקא בב"ד ובשעת הדיון נאמר, ובזמן הזה ליכא דין דלא תענה על רב לפי גדולי הפוסקים... דליכא בזמן הזה גדול שאסור לחלוק עליו. וחוץ מזה, אין הפירוש דלא תענה על רב להזהיר את הקטן שלא יחלוק על הגדול, אלא שלא יאמר דעתו קודם שיאמר הקטן באופן שהקטן יירא מלחלוק על הגדול, כמבואר כל זה בפוסקים... ועתה הגע בעצמך, עיקר אזהרת התורה שהזהירה שלא לענות על רב, היתה כדי שלא יירא הקטן מלחוות דעתו ולא ימנע מלחלוק, לפי שיחשוב מי הוא שיחלוק על הגדול, ולא תתברר האמת לאמיתה של תורה, וע"ז הזהירה התורה על הגדול שלא יאמר דעתו קודם, כדי שיבררו האמת ויצרפו וילבנו הדברים על בוריים ולאמיתה של תורה. וא"כ כל שכן המונעים ת"ח מלחוות דעתם ומאיימים עליהם בשטויות והבלים, שזה בזיון גדול ועבירה גדולה, והם הם המבזים התורה ולומדיה, ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ועוברים על רצון הבורא שרצה שהת"ח יאמרו כל אחד דעתו כפי מה שהורוהו מן השמים, כדי שיצא הדין לאמיתו, כי זה עיקר רצון הבורא". עכ"ל.
וגם הביא שם תשובה מהגאון רשכבה"ג רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שכתב לו בזה הלשון: "הנה מה שהתנצל כת"ר במה שחולק עלי בדבר הלכה, הוא למותר, כי כן דרך התורה שצריך לברר האמת. וח"ו לשתוק מי שסובר שאינו כן, בין לקולא בין לחומרא... דאדרבה אסור לו לשתוק... וגם מסתבר שאין בזמן הזה דין גדול ומופלג... לכן אף אם יחשיב אותי כת"ר לגדול, רשאי לחלוק, וממילא מחוייב לומר דעתו ואין צורך להתנצל". עכ"ל.
וכן כתב הגאון רבי משה מאנדל שליט"א, רב ואב"ד דק"ק "בית מרדכי" פלעטבוש, בספר "שמחים לשמרו", וזה לשונו: "מעשה שהיה לפני כמה שנים. הייתי באסיפת רבנים וראשי ישיבות, וקם אחד מהם ואמר שרוצה להוציא קול קורא, שגדול הדור פסק לאיסור, וביקש מכל הנאספים שיחתמו אף הם ויצטרפו לאיסור, מפני כבוד גדול הדור. ביקשתי רשות לדבר, ואמרתי להם: דעו, אם אחד מכם סובר שע"פ הלכה זה מותר, או יש ספק אצלו, או אינו יודע מה ההלכה, וחותם רק מפני כבוד גדול הדור, עובר על איסור "לא תענה על ריב לנטות" (עיין מנחת חינוך מצוה ע"ז: "רוצה לומר, לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטיה לבד אחר דיין הגדול או אחר הרוב, ולא מצד הבנתך"). ואפי' אם אחד מבין הרבנים הוא תלמיד של אותו גדול הדור, מותר לו לחלוק עליו (שו"ע יו"ד סי' רמ"ב ס"ג בהגה). ועוד יותר, אם יצא קול קורא לאיסור מגדול הדור ועוד רבנים וראשי ישיבות, אסור להכניס ה"הקול קורא" לקהילה או לבית מדרש שהמרא דאתרא שם פסק להתיר, כמבואר בגמ' (פסחים ל.) "ולידרוש להו, דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה, אתריה דרב הוא". ע"כ. ומובן דרק "קול קורא" זה הוא שאסור להכניס, לפי שזה בגדר פסק דין, מה שאין כן ספרים או חיבורים מהרבנים האוסרים, זה מותר להכניס, לפי שהם מבארים הטעמים, ואדרבה יש מצוות לימוד וידיעת התורה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים". עכ"ל (והגר"ח קניבסקי שליט"א כתב על ספר זה "כמדומה שעיינתי בו ולא מצאתי מה להעיר").
וכן כתב הגאון רבי אליהו טופיק שליט"א, בהקדמה לשו"ת "קול אליהו", וזה לשונו: "פשה הנגע בדורנו זה, לצפצף בקול"ן של סופרים, לאמר שאין לת"ח לחלוק על גדולי הדור הנוכחיים, לא על חכם פלוני הנקרא גדול הדור, ולא על אלמוני הנקרא פוסק הדור, ולא מוכנים לשמוע כלל דברי החולק על הגדולים, הגם שיש לו טענות חזקות ומוצקות. ובשלמא אילו היו אומרים זה הבעלי תשובה ובעלי בתים החרשתי, כי מעולם לא הורגלו בספרי הפוסקים שהקטן חולק על הגדול, ותלמיד חולק על רבו כדרכה של תורה, אבל תמיהני שהורחבה היריעה גם בקרב אברכים ות"ח, שנגררים בזה אחר ההמון, והרי כידוע כך היא דרכה של תורה, שכל ת"ח שיש לו ראיות לסתור פסקו של מי שקדם לו, הגם שאותו מחבר גדול בחכמה ובמנין על אותו חכם שבא לחלוק עליו, הרשות נתונה לחלוק בין לאסור ובין להתיר. ופוק חזי מש"כ הגאון חק"ל (ביו"ד סי' פ"ב), שלא ימנע אדם עצמו מלכתוב בספר שיקול דעתו, אם יש לו להשיב על דברי הפוסק, אפילו על גדול האחרונים, וכל שכן אם בא לתרץ דברי הראשונים, כי לא נצטווינו בשום מקום מלחלוק עליהם, כי אם להעמיד דבר על בוריו, וחייב להגיד דעתו, ובלבד שיכוון לבו לשמים".
וכן כתב בספר "שו"ע המדות" (סי' ד' סעיף ב' בהערה) להרה"ג רבי אסי הלוי שליט"א, מח"ס שו"ת "נחלת לוי", וזה לשונו: "יתרה מכך הגדילו עשו, ובאים ומלמדים כי אף בפני גדולי האחרונים, ואף אחרוני האחרונים יש לבטל דעתנו מפני דעתם, והגיעו הדברים לידי כך שאף בפני החיים כאן בחיי חיותנו... והגיעו הדברים לידי כך, שיש מורי צדק שעיקר משענתם בהלכה היא העיסוק בשמועות, מה דעתו של גדול פלוני, ומהי של פלוני, ואף אם שו"ע מפורש או הראשונים פוסקים להיפך".
"ויש ספרים המתחברים ע"פ שמועות וחקירות של השמועות, ועל נענוע ראשו של איזה גדול, ולמה כיוון, בדברים המפורשים. וזאת מלבד בעיה נוספת של אמינות השמועות, שאין להישען עליהם כל כך, דלא מר בריה דרבינא חתים עלה... וראה באגרות חזו"א (ח"ב איגרת כ"ב) דכתב שאינו נשען על סיפורים... הרי שיש להתייחס לשמועות בהסתייגות הראויה להם, ולא להעמיד עליהם בניינים חקירות ופלפולים... והכי חזינן דכתבו הפוסקים דשרי לחלוק על רבו ועל גדול הדור, בשו"ת חקקי לב (ח"א דף נ"ז ע"ג ד"ה ודבר) ובשדי חמד (ח"ו דף קל"ו סי' ס"ו) שכ"כ הרשב"ץ ופוסקים רבים, ע"ש..."
"והדברים מבוארים בשו"ע יו"ד (סי' רמ"ב ס"ז) דבאיסור להורות הוראה בפני רבו, היינו על שאלה מעשית שבאה לפניו, האם מותר או אסור, אך כששואלים כמאן הלכתא, שרי... ומה גם כי כתב הארחות חיים (הלכות ת"ת סי' כ"א) שהר"מ רבו של רבינו יונה ואחיו מר שמואל מאיורה כתבו באיגרות, מיום שגלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו, ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים. וכל הדינין שחייב תלמיד לרב נתבטלו, כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל לפי פקחות השכל והסברא. ועל כן נהגו בעירם לקבוע התלמיד מדרש לעצמו, ושאין לומר לתלמיד שלא יורה, ויכול לסתור דברי רבו מכח הפלפול. ע"כ. וכן כתב מהרי"ק (שורש קס"ט ד"ה ודכתב מר להודיעך) בשם הסמ"ק מצוריך בשם מהר"ם. וכן כתב הלחם משנה (הלכות ת"ת פ"ה סוף אות ד'), וכן נקיט בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' א')..."
"ומי שיעלה על לב לבוא ולאסור לחלוק על רבו בספר, משום האיסור להורות הוראה בפני רבו, הרי שידע שאין שום דין לחלוק על רבו, כי אם להורות הוראה בפני רבו, והיינו אף להורות כפסקיו וכהוראותיו של רבו, ושיורה כמו רבו, או בדברים שלא דיבר רבו, הרי אסור הדבר בלי נטילת רשות. ודין לחלוק על רבו אתי בתורת ק"ו, שהוא באיסור מורה הוראה בפני רבו. וממילא החפץ לאסור, יש לו לאסור כל הוראה עלי ספר, ואפי' אם היא כהוראת רבו בלא נטילת רשות מרבו, ולא רק בענין שחולק עליו, וממילא לטעמיה ושיטתיה יש לאסור את כל הדפסת הספרים כל זמן שקיים גדול הדור, אחר שהדפסת הספר תהיה בכלל האיסור של מורה הוראה בפני רבו". עכ"ל.
5) מה שכתב על מרא דאתרא שהוא השו"ע, כבר הערנו במקום אחר כאן בפורום, ועוד שבנד"ד מפרשים כך גם בדעת השו"ע "כשידליק יברך".
6) מה שהביא מיבי"א לענין מעין שבע, צ"ע הכיצד לא ביטל מנהג ק"ק בית אל להניח תפילין בשחרית בת"ב, נגד השו"ע. ועוד מנהגים שהגר"ע מכנה אותם "מנהג ירושלים" ואינם אלא מנהג עדה אחת מעדות ירושלים, ומחמתם חולק על השו"ע שהוא מרא דאתרא לשיטתו.
7) כתב המחבר בהקדמתו, "ובראותנו כל זאת, את הצימאון הגדול לתורתו, שמכל המעמדות בעם ישראל, החל בתלמידי החכמים, וכלה בעמי הארצות, רובם ככולם מבקשים ומחפשים לילך בדרכו, ולשמוע ולנהוג בביתם ובחומותם רק לפי פסקיו, ודרכו והנהגותיו, ובאשר ישנם תלמידי חכמים, שמכח קושיות כאלו ואחרות מורים לציבור היפך פסקיו, באומרם שיש קושיות על דבריו האמתיים, ולעיתים אומרים כן בלא בירור כראוי ובלא העיון הנצרך".
ראשית, יש כאן זלזול בגדולי עולם, וגם מאות ואלפי ת"ח הסוברים אחרת מהגר"ע בהלכות שונות, ומנין לו להמחבר שהוא בחור צעיר, שהם טועים והגר"ע צודק, וגם אם נראה לו כן, כיצד עשה עצמו למכריע בין ההרים.
וגם מבחינת המציאות שהציג, המציאות היא הפוכה לגמרי - ציבור בני התורה בשנים האחרונות נוטה לחזור ל"שורשים" ולהכיר פוסקי הלכה נוספים, שחלקו על הגר"ע, לעיין בספריהם ולראות סברותיהם ונימוקיהם. ולא כפי שהציג המחבר שיש כמה ת"ח "סוררים" המנסים להשפיע על הציבור... הרי זה גם זלזול וגם לא נכון עובדתית.
8) עוד כתב שם, "באשר ישנם כמה חכמים שלא השכילו אל נכון לידע היכך ההתייחסות הנכונה למנהגים ובעיקשות עיוורת ממש אוחזים במנהג אשר נהגו בארצם כאילו ירד הוא עם משה בהר סיני".
מיותר לציין עד כמה יש כאן זלזול בגדולי עולם שהצדיקו את המנהג, וחלקו על הגר"ע. לא מדובר בקטלי קניא באגמא אלא בגדולי הדור שהיו חבריו הטובים של הגר"ע יוסף, ובמנהגים שיסודם בהררי קודש, במשך אלפי שנים, החל מגדולי הראשונים ועד גדולי האחרונים, שהרבה מהם חיו במרוקו ועירק וכו'.
9) וכעת אבוא למה שציין הכותב "ובמשה עבדו". ואצטט:
"לדוגמא, מה שהביא "משיב כהלכה" מדברי ר"י הזקן, ומדברי מהרי"ו, יש התייחסות מפורשת בחוברת בעמודים כה, לג."
כתב שם כמה טענות, ואתייחס בסוגריים:
א. הטור הביא בשם תוספות להיפך (התוספות אינו לפנינו, כמש"כ הדרישה, זאת אומרת אין תוספות כזה. ואולי יש ט"ס בטור. ואולי יש כמה בעלי תוספות, וחלוקים בזה ביניהם).
ב. הקשה איך סתם הטור בשם תוספות (אולי ט"ס בטור, ואולי לא היו לפניו דברי ר"י הזקן).
ג. הקשה איך הביא אח"כ דברי הרמב"ם (ואם הרמב"ם חולק, מה בכך? סתירה בין שני ראשונים שונים?)
ד. הביא בשם ילק"י שדחה שאין זה ר"י מבעלי התוספות (אוקימתא לא מוכרחת)
ה. דחה עוד שאפשר שהיה כתוב ר"י והמדפיס כתב ר' יצחק מדעתו (עוד אוקימתא לא מוכרחת)
ו. הביא מההקדמה שיש הגהות שנכתבו ע"י המגיהים (עוד אוקימתא).
והמעיין יראה שכל הנ"ל אינו מוכרח אלא אוקימתות על אוקימתות וקושיות צדדיות, כאשר מציירים את המטרה סביב החץ שנורה מראש.
10) עוד כתב "ובמשה עבדו": "המסקנה היוצאת מדברי "משיב כהלכה" בנידון של האשכול שהיא סוף סוף מצד המנהג, יש התייחסות ברורה בחוברת בעמודים פג-פו".
בעצם הנדון סב"ל צריך עיון כי אין הנדון כאן אם לברך או לא לברך אלא מתי לברך, והמנהג לברך אחר ההדלקה, ונחשב עובר לעשייתן מכל מיני טעמים שהביא שם בעצמו.
ובאשר למנהג, המעיין יראה שכל הטענות שכתב שם חלשות מאוד.
א. כתב שאין זה מנהג שהוקבע ע"פ רבותינו, כי מהרי"ו ורמ"א רק "הזכירו" המנהג. ואינו נכון, כי הביאו המנהג ולא חלקו עליו ולא ביטלוהו, והרי זה כאילו קיימוהו ופסקוהו להלכה. וכל מנהג מתחיל בנקודת זמן מסויימת, ע"י "מקצת נשים" או "מקצת גברים", ולאחר מכן הולך ומתפשט בכל העם.
ב. כתב שאם יש שמץ של איסור מבטלים המנהג, אבל אין שמץ איסור כאשר יש מהראשונים שמקיימים את המנהג (ועוד לא דיברתי על ספר הנייר בשם ר"י מבעלי התוס' שקיים מנהג זה במפורש ולא רק "הזכירו". אבל המחבר דחה אותו בקש, וכך ממשיך הלאה להשיב על הטענות הנוספות...).
ג. עוד מעמיד אוקימתא שאם הפוסקים המקיימים את המנהג היו רואים דברי הראשונים, היו חוזרים בהם. ואני אומר שאם היו רואים ספר הנייר, היו יותר מתעקשים לקיים המנהג.
ד. מה שכתב מנהג נגד מרן, ביארנו שאינו נגד מרן כי אפשר לבאר במרן אחרת.
ובזה סיכמנו מה שכתב בעמודים פג-פו.
וכמה נדחק המחבר (בעמ' צד) ליישב הראיה הפשוטה מנט"י ששייך "עובר לעשייתן" גם לאחר הברכה, ובזה נפל בניינו בכל החוברת. שהנוטל רביעית אין צריך ניגוב כלל ולא חסר כלום בעשייתו ולמרות זאת מברך אח"כ. וכך תיקנו, מפני "אילוצים" שונים, ולא חשו לברכה לבטלה, ומהיכי תיתי לבטל המנהג בהדלקת נרות שגם בו יש אילוצים וגם בו יש הסברים שונים כיצד "עובר לעשייתן".
ותיתי למחבר שהראה פנים למנהג ישראל, והביא כל מה שדיברו בזה בהרחבה, לאחר שהמנהג הולך ונשכח ורוב הנשים מברכות ואח"כ מדליקות, ועכשיו יראו כל מה שכתב ואת הדחיות והפירכות החלשות שהביא בתגובה לזה.
אברך
משתמש ותיק
@מכון קול יוסף האם אין לכם קשר לניק @ובמשה עבדו ?ובמשה עבדו אמר:
נראה שקודם כל הצבת את המטרה ואחר כך שלחת את חיציך, וחבל, אם תרצה לדון עניינית תודיע לי, ולהבנת הדברים עניתי על מקצתם, ודון מינה לשאר השאלות.
ב. בכבוד, תביא אחרונים שכתבו שזה מנהג קדום, אפילו הרב טולדאנו אמר שחסידי חב"ד לימדו אותם הלכות של בני אשכנז.
"והנה כאשר רואים פסק הלכה של גדול בדורו, כיצד אברך צעיר מעיז להוציא קונטרס ולקרוא לו בשם 'להדליק ולברך' ובכך להתריס נגד גדול הדור, ואם היו לו קושיות היה לו לכתוב בדרך ארץ, ולא להתריס בכזו חוצפא, אטו זו תורה לשמה להתעקש ולא לקבל האמת ממי שאמרו. וזה המחבר לדעתו מרן זצוקל לעולם לא צדק בדבריו, ואילו הבן איש חי מעולם לא טעה, ומחשבת פיגול זו אינה כדרכה של תורה."
ועיי"ש עוד בהמשך דבריו.
ההקדמה הגיעה אחרי שהוא דן וכתב בעניין בצורה עניינית וראה שהטענות הם התעקשות עיוורת, ראה לנכון לכתוב את ההקדמה הנ"ל (שנכתבה אגב סמוך להדפסה, ולא בזמן שלמד את הסוגיא).משיב כהלכה אמר:
זה חוצפה נוראה לשטוח ביקורת כזו על אחד מגדולי הדור! אבל לעניין טענתך, אחרי שראה את צורת הטענות, אז כתב מה שכתב, מי ששומע את שיעוריו יודע שכמעט לא עובר שיעור אחד שהוא לא מזכיר שכל מלחמתו הוא באלו שחולקים שלא כדרכה של תורה, אין איסור לחלוק, וברוב רובן של ההלכות יש לפחות שני דעות שכו"ע מודים שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, רק שאנו עושים כמו רבותינו, ואין אנו פוסלים את הדעה השנייה, אבל הכלל המוכרח בכל זה, שצריך לחלוק כדרכה של תורה ולא בצורה שאינה מתאימה.משיב כהלכה אמר:
לפי הראשונים שהביא שם, בהחלט הוי ברכה לבטלה.משיב כהלכה אמר:
א. מניין לך, כשהוא כותב במקומנו כוונתו לאפוקי בני אשכנז, וכמו שרואים כסדר בפוסקים (וכמו שהרמ"א כשכותב 'במקומינו' כוונתו לכל בני אירופה).משיב כהלכה אמר:
ב. בכבוד, תביא אחרונים שכתבו שזה מנהג קדום, אפילו הרב טולדאנו אמר שחסידי חב"ד לימדו אותם הלכות של בני אשכנז.
מצאת הזדמנות לפרסם את הגיגיך? זה לשונו של הרב, יראה הציבור וישפוט:משיב כהלכה אמר:
"והנה כאשר רואים פסק הלכה של גדול בדורו, כיצד אברך צעיר מעיז להוציא קונטרס ולקרוא לו בשם 'להדליק ולברך' ובכך להתריס נגד גדול הדור, ואם היו לו קושיות היה לו לכתוב בדרך ארץ, ולא להתריס בכזו חוצפא, אטו זו תורה לשמה להתעקש ולא לקבל האמת ממי שאמרו. וזה המחבר לדעתו מרן זצוקל לעולם לא צדק בדבריו, ואילו הבן איש חי מעולם לא טעה, ומחשבת פיגול זו אינה כדרכה של תורה."
ועיי"ש עוד בהמשך דבריו.
אתה מדבר כאילו אתה חבר שלו, וכאילו אלו דברים שנאמרו כלאחר יד, אלו דברים שנכתבו עליהם ספרים שלמים, ונפסקו בתוקף ע"י גדולי האחרונים, עיין בספר עין יצחק ח"ג.משיב כהלכה אמר:
משיב כהלכה אמר:
מניין לך שכך המנהג אצל כל הספרדים??? אפילו מהרי"ל כותב ש'מקצת נשים' נהגו, וכ"ש אצלנו. דבריך מוקצנים!יהודי אמר:
התשובה: כן.אברך אמר:
אחרי שפתח את האשכול פנה אלי במייל, ונראה שאנו שווי דעות באופן עקרוני, וכעת אנו מכירים.
לא מצאתי שם כדבריך, תבדוק שוב את המ"מ.משיב כהלכה אמר:
כבר עניתי לחכם הנ"ל והסכים עימי, אנו יודעים שיש מחלוקות ועל רובם ככולם יש לומר אלו ואלו דא"ח, זה שאנחנו נוקטים להלכה ולמעשה כרב אחד, אין אנו מחדשים בכך כלום, א. כך מנהג העולם, כך הבינו את המשנה 'עשה לך רב'.משיב כהלכה אמר:
ב. אנו עושים כמרן הגר"ע מפני שראינו והשכלנו ששיטתו בפסיקת הלכה היא שיטה אמיתית, והוא מתנהג כבתראה בקיבוץ השיטות.
ג. כל האמור בהנ"ל הוא רק למורי הוראה, ואנו בלימודינו מתבוננים על מרן בצורה עניינית ולא מוטה.
משיב כהלכה
משתמש ותיק
מכון קול יוסף אמר:
צ"ל ט"ז במקום ט'. טעות כתיב.
משיב כהלכה
משתמש ותיק
אברך אמר:
גם אם יגיב כאן בעשרה ניקים, זה ענין למנהלים ולא לאף אחד אחר. הבה נשאיר את הדיון נקי לגופו של ענין.
משיב כהלכה
משתמש ותיק
מכון קול יוסף אמר:
ראשית, הקדמתי בזה. וזה לשוני: "והמעיין יראה שכל הנ"ל אינו מוכרח אלא אוקימתות על אוקימתות וקושיות צדדיות, כאשר מציירים את המטרה סביב החץ שנורה מראש".
שנית, אין לי שום מטרה, ורעייתי שתחי' נוהגת לברך ולהדליק כדעת הגר"ע יוסף, שגם הגר"ש משאש הסכים לזה, אלא שכתב שהנוהגות להדליק ואחר כך לברך ימשיכו במנהגם.
והדבר היחיד שמפריע לי זה הסגנון הבוטה, שהוד מעלתו הגיע למסקנה שהרב עובדיה צודק ואין עוד מלבדו, וכל הגדולים והפוסקים האחרים "לא זכו להבין" מה שהוא הבין, והוד מעלתו נמצא כאן כדי לאלף תועים בינה ולהסביר להם מדוע לא זכו להבין את הרב עובדיה.
מכון קול יוסף אמר:
נתקלתי בזה בעבר, שעונים רק על מה שיודעים, אבל במקום להודות על האמת שאין מה לענות, כותבים "דון מינה". דון מינה שיפה שתיקה לחכמים.
מכון קול יוסף אמר:
מה זה משנה מתי כתב את ההקדמה? זה שהוא דן בענין בצורה עניינית, ועלה בידו כמו הרב עובדיה, זה ענין אחד. גם זה צ"ע, וצריך לבדוק אם חלק עליו באיזהו מקומן. אם לא חלק עליו מעולם, אז לא דן ולא עניינית, כי מראש החליט לבטל עצמו כחרס הנשבר לכל אשר יאמר הרב עובדיה...
אבל אם היה דן לגופו של ענין, ניחא. כתבתי כבר שלא היה סיפק בידי לעבור על כל הקונטרס מילה במילה, ולבדוק אם החזיק מעמד לדון בצורה עניינית ומכובדת. אבל בהקדמה גילה דעתו שאינו מסוגל לכבד.
מכון קול יוסף אמר:
חוצפה איומה ונוראה, ותשובה לגופו של ענין יש לך?
זלזול בגדולי הדור האחרים מותר, וביקורת על הרב יצחק אסור?
אכן, בכל מוצ"ש יושב הרב יצחק ותוקף את המתנגדים. קודם כל הוא אומר שבוודאי אין בעיה לחלוק, וכך היא דרכה של תורה, (אדרבה, שישאלו... וטרם ישאלו ואני אענה בכוחי ועוצם ידי) מציג את סברותיהם בקיצור נמרץ, לעיתים אפילו מציג זאת בלעג, כשהשומע אינו מבין בכלל מה הם רוצים, ואז שוטח את משנתו באריכות, תוך שהוא משתמש באותו מטבע לשון של כותב החוברת המדוברת. יש אנשים "המתעקשים" שלא זכו להבין, ואנחנו הסברנו להם (להזכיר שמדובר בגדולי הדור!) בשיעור הקודם הזכיר את הגרש"ז אויערבאך, ענק בתורה ובהלכה, שקרא לו וכעס עליו, "והסביר לו"... מיותר להסביר עד כמה יש כאן גישה של זלזול באחרים.
צריך להיות נאה דורש ונאה מקיים, ולא רק לומר מהשפה ולחוץ שאפשר לחלוק עלי (באמת תודה רבה) אבל לתקוף אותם בכל עוז ובכל הזדמנות אפשרית, כאשר לו יש במה באמצעות שיעור המשודר בלוויין, ולחולקים עליו אין שום דרך להגיע לציבור ולשטוח את טענותיהם.
האם ראית כיצד הגר"ש טולדנו השיג על "ילקוט יוסף" בספר "דברי שלום ואמת" ד' כרכים? למרות שפרך את כל דבריו ולא הותיר אבן על אבן, כתב זאת בשפה יפה ונעימה, כיבד אותו בכל דרך אפשרית, בענווה הכי גדולה. מה עשה הרב יצחק בתגובה? כתב עליו "בדה מלבו דברים בשם ר' חיים פלאג'י". בדה מלבו!! אם היה מתקשר אליו ומברר, לפני שהלך להשמיץ אותו ברבים, היה שומע ממנו שהיה כאן טעות טכנית, שהעתיק מספר "כתר שם טוב" שציטט מר"ח פלאג'י והוסיף כמה מילים מדיליה. והוא בטעות ציטט הכל בשם ר"ח פלאג'י. ואידך זיל גמור.
מכון קול יוסף אמר:
אתה לא עונה. כתבתי שאף אחד מהם לא נקט לשון זו של זלזול, לאמור: "אתם מברכים ברכות לבטלה, אסור לענות אמן אחריכם". זה ש"משמע מהם" זה אחרת לגמרי מאיך שהוא מציג זאת.
מכון קול יוסף אמר:
א. המוציא מחבירו עליו הראיה, אתה רוצה להוכיח מ"מקומנו" שמדובר על כל עדות המזרח והמערב, מנין לך? "במקומנו" פשוטו כמשמעו, באותו מקום שהתגורר. ואין שום קשר לרמ"א שאסף את כל פסקי ומנהגי אשכנז.
ב. שטויות והבלים, במחילה. חסידי חב"ד נכנסו למרוקו בשנת תשי"א לערך, וכל מנהגי מרוקו הם קדומים מלפני מאות שנים. שום מנהג לא השתרש ע"י חב"ד, וגם הרב טולדנו לא אמר מעולם שהמנהגים השתרשו ע"י חב"ד, אלא שהיה צורך בקיצוש"ע ספרדי כי התלמידים למדו בקיצוש"ע אשכנזי.
מכתבו:
"וזאת להודיע למעכ"ת כי כשבאו למחנינו תלמידי חכמים מאחינו האשכנזים התחילו ללמד דינים לתלמידים שלנו בספר קיצור שלחן ערוך של הגאון ר' שלמה גנצפריד זצ"ל, שהוא ע"פ הרמ"א ואחרוני רבני אשכנז, ולכן עלה בדעתי לחבר קיצור שלחן ערוך ע"פ מרן ורבותינו האחרונים הספרדים שאנחנו נגררים אחריהם".
מכון קול יוסף אמר:
הוא אשר אמרתי. נתלה בשם הקונטרס, "להדליק ולברך". ומה בכך? זו דעת כמה וכמה פוסקים ספרדיים מגדולי הדור, זהו המנהג מימים ימימה ברוב עדות המזרח והמערב, ואיזה חוצפה יש כאן?
האם עצם המחלוקת על הרב עובדיה היא "חוצפה"?
הקונטרס התפרסם בזמנו ב"אליבא דהלכתא" ואינני זוכר שום לשון של חוצפה בקונטרס.
וזה המשך לדבריי לעיל שאינו מאפשר לאף אחד לחלוק עליו, למרות שמהשפה ולחוץ אומר שאין לו בעיה כלל עם זה, ואדרבה מזמין את כולם לחלוק (או "לשאול שאלות"...)
מכון קול יוסף אמר:
איני יודע מה כבודו רוצה, כך דייק מרן הגר"ש משאש מלשון השו"ע "כשידליק יברך".
מכון קול יוסף אמר:
גם לי צורמת מאוד הגישה שלך, אבל אני משתדל בכל זאת להגיב לגופם של דברים, ולבקשתך, שהרי קראת למשתתפי הפורום לקרוא את החוברת ולהעיר הערות.
משיב כהלכה
משתמש ותיק
מכון קול יוסף אמר:
לא כל הספרדים, אבל בקהילות רבות מהם.
ראשית, כפי שכתבתי לעיל, מנהג מחודש תמיד מתחיל מ"קצת נשים". אפילו מאשה אחת (בהנחה שלא היה זה המנהג הקדום, כמובן, כי ר"י הזקן כבר הזכיר מנהג זה בפשטות). לאחר מכן התפשט המנהג בכל עדות האשכנזים והספרדים.
כך היה המנהג בבגדד, באיזמיר, בתוניס, ובמרוקו (המנהג הנפוץ במרוקו). הבא"ח פסק כך. הגרב"צ כתב "הרבה קהילות בבני ספרד נהגו לברך אחר ההדלקה". הגר"ב טולדנו בקיצוש"ע שלו. כף החיים. הרב שלוש בספרו חמדה גנוזה. הרב מלכה בספרו מקוה המים. ספר גאולי כהונה הביא מנהג תוניס. וכן החיד"א במחזיק ברכה רס"ג. לעומתם, רק הרב מרדכי כרמי העיד אחרת.
משיב כהלכה
משתמש ותיק
מכון קול יוסף אמר:
א. עיין בהנ"ל, שמצינו בן שחלק על אביו, ותלמיד על רבו, ואין בכך שום פסול.
רע"ב פירש את המשנה עשה לך רב: "אם בא לפניך דין ונסתפקת בו, עשה לך רב". אבל לא שתבטל עצמך בכל הדינים כולם לרב אחד, ולא תלמד כלום אלא רק תילחם בכל מי שחולק עליו ותצדיק אותו בכל מחיר. וכפי שעושה הרב יצחק, שהצהיר שאם אביו ישנה את דעתו מחר, הרי גם דעתו שלו תשתנה באותו רגע.
ב. קיבלנו עלינו רק הוראות מרן השו"ע, ולא אף אחד אחר. וגם קבלה זו אינה שלימה, כי זהו חוץ ממנהג שקדם לו, וחוץ מסב"ל, וחוץ מענייני תפילה שהולכים אחר האר"י, וכו' וכו'. אם למדת תשובה מסויימת בספרי כל האחרונים, שמעת טענות כולם, והגעת למסקנה מסויימת, אשריך וטוב לך. אבל להצהיר מראש שרק אחד צודק וכולם טועים לאורך כל הדרך, זהו בעצם ביטול השכל העצמי וחורבן התורה, ולפ"ז לא צריך ללמוד כלל, רק ללמוד בספרי הרב עובדיה ותו לא.
ג. מסקנת עין יצחק מהדברים היא: "משמע שאי אפשר לנהוג בכל ההלכות כחכם אחד, דשמא פעם אחת טעה". אין זה רק למורי הוראה כדבריך. ואיך בכלל אתה יכול לטעון שבלימודך אתה לומד את דברי הרב עובדיה בצורה עניינית, אחר שנראה שאתה בטל ומבוטל אליו לגמרי, ומראש אתה מגדיר את החולקים כבורים ועמי הארצות שצריך רק להשיב לטענותיהם ותו לא.
אני על משמרתי אעמודה, ואני חושב שביארתי מספיק את הדברים. אני חושב שכדאי להציב זאת לפני הציבור שיראה וישפוט.
האם יש מי מהחברים שמסכים לדבריו של הנ"ל?
אגב, למעוניינים נשמח לדון על זה גם באופן פרטי, בהודעות הפורום או במייל.
האם יש מי מהחברים שמסכים לדבריו של הנ"ל?
אגב, למעוניינים נשמח לדון על זה גם באופן פרטי, בהודעות הפורום או במייל.
אני בכלל לא מבין הנושא כאן, יש מנהג ישראל שנהגו אותו כל כלל ישראל וכל הספרדים מכל העדות (שאלתי את כל יוצאי מדינות ערב למעט בוכרה וגרוזיה).
אני גם לא כ"כ מבין מה הבעיה לנהוג כחכם אחד, יש מושג פשוט של עשה לך רב, ומי שיש לו רב מוסמך יכול לעשות כמותו כנגד כל החכמים (כך איתא בחזו"א ביור"ד), אבל מכאן ועד להטיף לכולם למה צריך לנהוג כמו השיטה המחודשת מאוד מאוד (בכל היבט שלא נדון בה) של הגר"ע יוסף ולמה רק היא צודקת בלבד המרחק רב מאוד.
אני גם לא כ"כ מבין מה הבעיה לנהוג כחכם אחד, יש מושג פשוט של עשה לך רב, ומי שיש לו רב מוסמך יכול לעשות כמותו כנגד כל החכמים (כך איתא בחזו"א ביור"ד), אבל מכאן ועד להטיף לכולם למה צריך לנהוג כמו השיטה המחודשת מאוד מאוד (בכל היבט שלא נדון בה) של הגר"ע יוסף ולמה רק היא צודקת בלבד המרחק רב מאוד.
אני אבקש מכת"ר לדבר בכבוד.
כבר כתבתי בעבר, ואכתוב שוב, כל הזדעקותינו לנושא הינה אך ורק מחמת אנשים שאינם כותבים כדרכה של תורה, כמו הכותב של להדליק ולברך שאנחנו כבר מכירים את דרכו משכבר, ולא אחת ששלחנו לפניו תגובות על דבריו, לא השיב עליהם, אפילו שהיה זה בכל הכבוד הראוי.
מרן הגרי"צ אינו נתון תחת שבט המוסר שלכם ולא לשיפוטכם, זה חריגה חמורה ביותר, שנשיכתם נשיכת שועל וכו', ואין לנו רשות כלל לשפוט מי רב ומי לא רב ח"ו. ר' יהודי, יתכן שאתה כן ראוי, אך בוודאי לא בפורום הזה, ובטח שלא בתור כותב אנונימי שבכך הינך יוצר גושפנקא לסובבים אותך ומקרר את הציבור.
ולעניין שאלתך, יש התייחסות ברורה לנושא הזה בקונטרס הנ"ל וז"ל שם עמ' פ"ו:
וביחוד דהרי המנהג לברך אחר הדלקה אינו קדום, דלא מצאנו לשום אחד מן
קמאי שהזכיר מנהג זה, או שכתב לברך אחר הדלקה מחמת המנהג, ומסתמא
כל הראשונים שכתבו בפשטות לברך "קודם ההדלקה" היה ידוע להם באופן
פשוט דהכי המנהג, דאל"ה מדוע לא העירו מהמנהג.
וכבר מצינו בדברי הראשונים שדנו בכמה וכמה ברכות שמברכים קודם
המעשה או לאחריו, ועמדו על כל אחד מהם לדון ולבאר מדוע כך ומדוע כך.
ואילו מצות הדלקת נר שבת לא הוזכרה שם, על אף שלפי המנהג שהביא
מהרי"ו, היא בודאי יוצאת מן הכלל, והיה להם לדון עליה. אלא ודאי שלא
ידעו ולא משעו עדיין ממנהג שכזה, ואינו אלא מנהג מאוחר. וגם המהרי"ו הרי
כתב "מקצת נשים", והיינו דרובם אינם נוהגות כן, וכן נימא על דברי גדולי
האחרונים הספרדים, דמזה שלא העירו מהמנהג, א"כ מסתמא נהגו לברך קודם
ההדלקה, ומדברי היקהיל שלמה נלמד על מנהג קושטא, ומדברי היפה ללב על
מנהג איזמיר, ועל מנהג ארם צובא יש ללמוד מדברי ר' חיים הכהן בספר מקור
חיים, וגם הג"ר יחיא צלאח בסדור עץ חיים )דף קפז:( ובספר שתילי זיתים,
כתבו דכ"ה מנהג תימן. ובמאמר מרדכי מבואר שמה שמרן לא זכר סברא זו
מסתמא דלא ס"ל כן, ופשוט דכ"ה, דאל"ה מדוע מרן התעלם מהמנהג. וגם
בספר מעדני אשר )סי' כט(, על אף שהתאמץ להוכיח שהמנהג בזמנינו לברך
לאחר הדלקה, מ"מ הודה דבזמן מרן המנהג היה לברך קודם. וא"כ שוב לא הוי
המנהג שהונהג אחר כך אלא מנהג בטעות, וכמ"ש בכיו"ב הגאון רבי אברהם
הלוי בשו"ת גנת ורדים חיו"ד )כלל ג סי' ה בסופו( וז"ל: ולכן האשכנזים
שבמצרים יע"א שמתגוררין בה זמן מרובה ורואה אני בהם שמחמירין בענינות
אלו )כדרכם במדינותיהם קודם לכן(, יש להקל עתה עליהן שלא יחושו למה
שנהגו עד עתה, דהוי כמנהג בטעות, שהיו חושבין שמן הדין חייבים הם לנהוגי
חומרות הללו. דהא דקמן שמדינא הם מותרים. גם לא שייך בזה שעשו דרך
סייג וסלסול, כיון דאין כאן אפילו משנת חסידים. עכ"ל. וכ"ה נמי בשו"ת
ישמח לב )חאה"ע סי' ד(, ובתשובת ר"ב מרדכי נבון שנדפסה בקובץ סיני )טבת
תש"ט, עמ' רט(, ועוד פוסקים. והלכך גם בנ"ד יש לומר כן ומק"ו, מכיון שיש
כאן חשש איסור, ולכן גם אינן רשאים לקיימו, שהרי התחיל באיסור, אלא
חיובא רמיא לבטלו.
ועיי"ש עוד, ואבקש מהמחבר להרחיב יותר בבירור מקור המנהג, ועכ"פ כל מנהג שנתחדש אחרי קבלת הוראות מרן בארצותינו שקיבלנו הוראות מרן, אינו חל מעיקרו, עיין בספר הבהיר עין יצחק ח"ג למרן הראשל"צ שליט"א.
כבר כתבתי בעבר, ואכתוב שוב, כל הזדעקותינו לנושא הינה אך ורק מחמת אנשים שאינם כותבים כדרכה של תורה, כמו הכותב של להדליק ולברך שאנחנו כבר מכירים את דרכו משכבר, ולא אחת ששלחנו לפניו תגובות על דבריו, לא השיב עליהם, אפילו שהיה זה בכל הכבוד הראוי.
מרן הגרי"צ אינו נתון תחת שבט המוסר שלכם ולא לשיפוטכם, זה חריגה חמורה ביותר, שנשיכתם נשיכת שועל וכו', ואין לנו רשות כלל לשפוט מי רב ומי לא רב ח"ו. ר' יהודי, יתכן שאתה כן ראוי, אך בוודאי לא בפורום הזה, ובטח שלא בתור כותב אנונימי שבכך הינך יוצר גושפנקא לסובבים אותך ומקרר את הציבור.
ולעניין שאלתך, יש התייחסות ברורה לנושא הזה בקונטרס הנ"ל וז"ל שם עמ' פ"ו:
וביחוד דהרי המנהג לברך אחר הדלקה אינו קדום, דלא מצאנו לשום אחד מן
קמאי שהזכיר מנהג זה, או שכתב לברך אחר הדלקה מחמת המנהג, ומסתמא
כל הראשונים שכתבו בפשטות לברך "קודם ההדלקה" היה ידוע להם באופן
פשוט דהכי המנהג, דאל"ה מדוע לא העירו מהמנהג.
וכבר מצינו בדברי הראשונים שדנו בכמה וכמה ברכות שמברכים קודם
המעשה או לאחריו, ועמדו על כל אחד מהם לדון ולבאר מדוע כך ומדוע כך.
ואילו מצות הדלקת נר שבת לא הוזכרה שם, על אף שלפי המנהג שהביא
מהרי"ו, היא בודאי יוצאת מן הכלל, והיה להם לדון עליה. אלא ודאי שלא
ידעו ולא משעו עדיין ממנהג שכזה, ואינו אלא מנהג מאוחר. וגם המהרי"ו הרי
כתב "מקצת נשים", והיינו דרובם אינם נוהגות כן, וכן נימא על דברי גדולי
האחרונים הספרדים, דמזה שלא העירו מהמנהג, א"כ מסתמא נהגו לברך קודם
ההדלקה, ומדברי היקהיל שלמה נלמד על מנהג קושטא, ומדברי היפה ללב על
מנהג איזמיר, ועל מנהג ארם צובא יש ללמוד מדברי ר' חיים הכהן בספר מקור
חיים, וגם הג"ר יחיא צלאח בסדור עץ חיים )דף קפז:( ובספר שתילי זיתים,
כתבו דכ"ה מנהג תימן. ובמאמר מרדכי מבואר שמה שמרן לא זכר סברא זו
מסתמא דלא ס"ל כן, ופשוט דכ"ה, דאל"ה מדוע מרן התעלם מהמנהג. וגם
בספר מעדני אשר )סי' כט(, על אף שהתאמץ להוכיח שהמנהג בזמנינו לברך
לאחר הדלקה, מ"מ הודה דבזמן מרן המנהג היה לברך קודם. וא"כ שוב לא הוי
המנהג שהונהג אחר כך אלא מנהג בטעות, וכמ"ש בכיו"ב הגאון רבי אברהם
הלוי בשו"ת גנת ורדים חיו"ד )כלל ג סי' ה בסופו( וז"ל: ולכן האשכנזים
שבמצרים יע"א שמתגוררין בה זמן מרובה ורואה אני בהם שמחמירין בענינות
אלו )כדרכם במדינותיהם קודם לכן(, יש להקל עתה עליהן שלא יחושו למה
שנהגו עד עתה, דהוי כמנהג בטעות, שהיו חושבין שמן הדין חייבים הם לנהוגי
חומרות הללו. דהא דקמן שמדינא הם מותרים. גם לא שייך בזה שעשו דרך
סייג וסלסול, כיון דאין כאן אפילו משנת חסידים. עכ"ל. וכ"ה נמי בשו"ת
ישמח לב )חאה"ע סי' ד(, ובתשובת ר"ב מרדכי נבון שנדפסה בקובץ סיני )טבת
תש"ט, עמ' רט(, ועוד פוסקים. והלכך גם בנ"ד יש לומר כן ומק"ו, מכיון שיש
כאן חשש איסור, ולכן גם אינן רשאים לקיימו, שהרי התחיל באיסור, אלא
חיובא רמיא לבטלו.
ועיי"ש עוד, ואבקש מהמחבר להרחיב יותר בבירור מקור המנהג, ועכ"פ כל מנהג שנתחדש אחרי קבלת הוראות מרן בארצותינו שקיבלנו הוראות מרן, אינו חל מעיקרו, עיין בספר הבהיר עין יצחק ח"ג למרן הראשל"צ שליט"א.
- סטָטוּס