אחד התלמידים אמר:
יואל שילה אמר:
חברים יקרים, כלל לא הבנתם את מה שכתבתי, התרעומת לא במקום
אם כן, בבקשה תבאר את דבריך. כפי הבנה הפשוטה זה ליצנות ודמגוגיה.
לא ליצנות ולא דמגוגיה
כתבתי דבר פשוט
עבודת השם האישית של כל אחד אמורה להיות פנימית לחלוטין, ולא פונקציה של פרסומות, תעמולה, קוד חברתי, וכל כיו"ב
בעבודת השם - יש מקום לביטוי אישי של כל אחד, כפי נטייתו
וכדי שתהיה זו עבודת השם באמת ולא סתם חיקוי או השפעה חברתית וכד' - הרי שזה צריך לנבוע מהפנימיות שלו
אצל האחד כל הפנימיות שלו זועקת חשש מפני מאכלות אסורות, הוא יעשר כל דבר, יפקח על השחיטה, ימלח וכו', וישמח בזה, ויזרום עם זה, אבל אין לו שום רגש לחומרות בנושאים אחרים, כגון שלא לטלטל בעירוב עירוני.
כך הקב"ה ברא את האדם, שלכל אחד ביטוי אישי שלו, בו הוא עובד את השם ולא את החברה.
והנה, אנו מוצאים דבר מוזר, שישנן 'חומרות עם מזל', שההליכה בהן משותפת לאנשים רבים, ביניהם כאלו שכלל לא באמת נכנסו לעומק העניין, ולא התעורר אצלם הרגש הפנימי לזה מתוך הלימוד, וההבנה שאכן יש כאן מקום רב לירא שמים להחמיר
אלא פשוט היו חשופים לקודים חברתיים, לפרסומת, לתעמולה
כמו שאמרו כשהיינו ילדים - 'אל תערב הורים' - כך גם כאן נתינת שם של רב גדול לאיזו חומרא מקנה לה עדיפות רבה, אפילו אצל מי שבעקרון כלל לא היה אמור להתחבר אליה, שהרי החזו"א, הגרח"ק, הגריש"א וכו' כך היה עושה, כפי שכתוב במפורש בארחות רבינו, דעת נוטה, אשרי האיש, וכו'.
בעיני זה טעם לפגם ביותר, שהרי אם האדם לומד נושא היטב ומתוך כך נדבק בו, ונפשו יוצאת לחשוש גם לדברים שאחרים לא חשים לזה - מה טוב, כך היא הדרך הראויה לחומרות, אבל אם הוא נדבק לדבר רק כי כך אצלם כולם עושים בשכונה, או רק כי שמע שהגרח"ק החמיר בזה - בעיני זה רע, אם לא רע מאד.
אין זו עבודת השם כלל וכלל!
ולראיה הבאתי כמה דוגמאות של דברים שמצד החומרא שלהם הם לא פחות מהשימוש בחשמל המיוצר בשבת, כלומר, מעיקר הדין מותר אך זה לא ראוי, ואמנם דברים אלו כלל לא זכו לפרסומת, ולית דחש להו, אף שמצד המאיסות הם בדרגה שווה ל'חומרות עם מזל'.
בית עסק שמנהל את מעשיו עם חששות כבדים של ריבית - היה אמור לגרום להדרתו אצל יראי השם, והיכן מצאנו כזה דבר
רכישת אגסים ואבטיחים עם פסים, שכמעט כולם מיוצרים באיסור גמור של כלאים - היתה אמורה לעורר שאט נפש, מליהנות ממוצר שכולו נוצר בעבירה, אמנם אין איסור ליהנות ממה שנוצר בכלאים, אבל שאט נפש בודאי זה היה אמור לעורר, וכ"ש שהיו אמורים לחשוש בזה ללפני עיוור לפחות כמו בשימוש בחשמל
ועם זאת - לית דחש להו
ולכן טענתי שאינו הוגן לשפוט אדם שלא חושש לאיזו חומרא שזכתה למזל, כי אין זה מעיד על שום דרגה פנימית אלא רק על היותו חקיין טוב או איש חברה מוצלח.