שאין אתה יודע שכרן של מצוות

רבינו יונה והרמב"ם מבארים שעל אף שבעבירות נאמר העונש הרי שבמצוות לא נאמר השכר כדי שלא יניח אדם מצוה ששכרה מועט ויעשה מצוה ששכרה מרובה.

ותמוה דא"כ גם יש לחוש שימנע האדם מעבירה שעונשה מרובה ולא ימנע מעבירה שעונשה מועט? אלא ע"כ שיש תועלת בכתיבת העונש כיון שיותר חשוב לשמור אנשים מהחמורות מאשר מהקלות. וא"כ גם במצוות ישנה לאותה סברא, שעדיף שאנשים יעסקו במצוות חמורות מאשר בקלות, וא"כ מ"ט לא נאמר מתן שכרן של מצוות.

עוד תמוה שיש נפק"מ כשאדם רוצה לעסוק במצוה או לתרום ממון לעסק המצוה ויש כמה אפשרויות העומדות לפניו, עליו לדעת מה עדיף. והנה בתלמוד תורה קיי"ל שעדיף משאר המצוות אם אפשר לעשותן ע"י אחרים. אבל בשאר מצוות איך יכריע. וכגון אם יכול להתעסק בביקור חולים או הכנסת כלה או לויית המת או צדקה או הכנסת אורחים, איך ידע איזה מהן לבחור?

במצוות ל"ת יש צורך לידע חומרת העבירה גם לדינא, כגון להאכיל הקל הקל תחילה ודחיה של מצוה מפני חברתה, ועכ"פ תמיד האיסור נוגע לאדם ויש לידע איך לנהוג.
משא"כ במצוות עשה - אם יש חיוב - אין נפק"מ לגודל ושכר המצוה, כי חייבים עכ"פ, ואף לענין עוסק במצוה התבאר בראשונים (כמדומני ריטב"א) שאין היתר להפסיק באמצע מצוה קלה בשביל החמורה.
הנפק"מ היא רק לענין דברים שאין חיוב לעשות, וע"ז באמת בא הרמב"ם לחדש שהשיקול אינו השכר אלא מה רצון ה' כעת - ואין להניח מצוות שרוצה בהם הקב"ה עתה רק בגלל ששכרן מועט.

אבל אם יש שני מצוות לפני ואין דחיפות באחת יותר מבשניה, היאך נדע באיזה מהן לעסוק?

כמו כתבת בהרבה מקומות בטוב טעם ודעת - יש דברים שהאדם צריך לבקש את האמת ולדעת מה ה' רוצה ממנו עכשיו לפי הנתונים במציאות שמצריכים את העיסוק במצוה זו, והרמב"ם הורה ששכר המצוה לא יהיה שיקול בהכרעת האדם.
ועוד יתכן שמכיון שיש מצוה לעסוק בדברי תורה בכל זמן וכל עיסוק אחר אינו אלא כאשר הוא נצרך, זהו נתון מרכזי בשיקול.

מבקש אמת אמר:

ותמוה דא"כ גם יש לחוש שימנע האדם מעבירה שעונשה מרובה ולא ימנע מעבירה שעונשה מועט? אלא ע"כ שיש תועלת בכתיבת העונש כיון שיותר חשוב לשמור אנשים מהחמורות מאשר מהקלות. וא"כ גם במצוות ישנה לאותה סברא, שעדיף שאנשים יעסקו במצוות חמורות מאשר בקלות, וא"כ מ"ט לא נאמר מתן שכרן של מצוות.

לחץ כדי להרחיב...

יש"כ על השאלה, אכן נראה שדבר זה מוביל במאוד ליסודו הידוע של הנפה"ח (סוף ש"א) דלאחר מתן תורה אין בידינו לחשבן חשבונות של "עבירה לשמה", וחלילה מלעבור באיסור מכל סוג שהוא (לאו, חייבי כרת, מיתת בי"ד) בכדי להרויח איזה ענין של מצוה (מלבד היכא שהדבר הותר מפאת עשה דוחה ל"ת, כמובן). ושעל כן מבואר היטב מדוע לא חששה התורה מלגלות לנו את גודל עונשם של העבירות. שהרי לא נשקפת מזה כל הפסד, דאנשים לא יעיזו לחשבן חשבונות של עדיפות לעבור בזה כדי להרויח את זה וכו', דמה לי לאו ומה לי עונש יותר חמור, הכל הוא חטא ועוון ואסור לעשותו בשופ"א. ושעל כן שפיר נכתב לפרטי פרטים מה יותר חמור ממה, שיש בזה ענין ותועלת גדולה כפי שהשיב הרב אסף.
אך לא כן כאשר עוסקים בעסק המצות, הרי שבזה אנשים עשויים בצדק להתחיל לחשבן חשבונות, וכדרך שעוררת בדבריך דטוב לדעת מה יותר חשוב בכדי שיקיים אותו במקום הפחות חשוב. אך הרי הקב"ה לא רוצה שכולם ירוצו לקיים דוקא את המצוה עם היותר שכר, דהקב"ה חפץ שיעבדו אותו ית' ולא יזניחו שום מצוה שהיא קלה כבחמורה, שהכל מיוקר אצלו כאחד. ושעל כן בכוונה תחילה הסתיר מאתנו את מדרגת השכר שיש מכל מצוה ומצוה, בכדי שאכן נזכה לעבודו בכל המצות, מבלי להניח שום מצוה כאבן שאין לה הופכין.
אמנם מצינו בחז"ל שעוררו כי ת"ת שקולה כנגד כולם. אך כמדומה שניתן לחלק ולומר כך, דיש ב' בחינות המחולקות זו מזו, יש נושא של 'שכר' מצות, ויש נושא של 'חשיבות' המצות. והא לא תליא בהא. ויתכן שיהיו בפני האדם ב' מצות אשר חשיבותן שוה, אך מ"מ בענין ה'שכר' הקב"ה ישלם יותר שכר על אחת מחברתה, ואת החשבונות הללו עלינו להשאיר להשי"ת. ועל נושא זה לא עסקו חז"ל כלל ועיקר, דענייני השכר אינה קשורה אלינו, דעלינו לשאוף להיות כעבדים שעובדים את רבם שלא ע"מ לקבל פרס. אלא דמה שכן נוגע אלינו הוא 'חשיבות' המצות, דיש מצות שהקב"ה חפץ שנקיימם יותר ממצות אחרות, ואין זה בהכרח מחמת גודל השכר שיש בהם, אלא מצד עצם מעלת המצוה בעצמותה. וכך הוא גם בענין מצות לימוד התורה, יש למצוה זו מעלה ו'חשיבות' על כל יתר המצות. ושעל כן יש לנו חובה להקדימה. אך אין זה נוגע למדת 'שכרה' [אמנם ידועים דברי השנות אליהו (ריש פאה) שמעורר על גדולת המצוה של ת"ת. אך המתבונן בדבריו יראה שלא עסק כלל מצד ה'שכר' של המצוה, אלא עסיק מצד מעלת ה'כמות' המרובה של מצות אשר ניתן לזכות ע"י מצות לימוד התורה, שהרי ע"י כל תיבה מקיים עוד מצוה] ויותר טוב לקיים מאה מצות ממצוה אחת יעו"ש. אך נראה שוב, דאין זה אלא נידון ב'חשיבות' המצוה ולא בשכר המצוה].

נושא למחשבה אמר:

אך מ"מ בענין ה'שכר' הקב"ה ישלם יותר שכר על אחת מחברתה, ואת החשבונות הללו עלינו להשאיר להשי"ת. ועל נושא זה לא עסקו חז"ל כלל ועיקר, דענייני השכר אינה קשורה אלינו, דעלינו לשאוף להיות כעבדים שעובדים את רבם שלא ע"מ לקבל פרס.

לחץ כדי להרחיב...

עוררוני כי שגיתי בזה בדבר משנה, שהרי המשנה עצמה בפאה (א, א) שאותה אנו אומרים דבר יום ביומו אומרת: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא וכו' ותלמוד תורה כנגד כולם", הוי אומר שהמשנה מציינת את מעלת התורה בנוגע ל'שכרה' הרב שהוא קיים בעוה"ז ולעוה"ב ועוד כנגד כולם! [זה מה שקורה למי שמכיר את ה"שנות אליהו", אך את המשנה עצמה הוא מספיק לשכוח... ירחם ה' עלי].
אכן הדבר דורש הסבר לכאו', מדוע ועל מה ראו חז"ל לעסוק בענין ה'שכר' של מצות ת"ת ויתר המצות המנויים שם במשנה, בעוד שהקב"ה בעצמו לא הראה לנו בתוה"ק מתן שכר של מצות ובכוונה תחילה. אשמח מאד אם יוכל מאן דהו מהמעיינים ליישב לי ענין זה.

ראשית המקור אינו הרמב"ם ורבינו יונה, כי אם חז"ל במדרש דברים רבה (במצוות שילוח הקן):

"אמר רבי אבא בר כהנא: אמר הקב"ה לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה כעניין שנאמר "ושקל בפלס הרים" (ישעיה מ, יב). לא תהא אומר הואיל והמצווה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה והואיל וזו מצווה קלה איני עושה אותה. מה עשה הקב"ה, לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצווה ומצווה כדי שיעשו כל המצות בתום מנין שנאמר "נעו מעגלותיה לא תדע". למה הדבר דומה, למלך ששכר לו פועלים והכניס אותן לתוך פרדסו סתם ולא גילה להן מהו שכרו של פרדס שלא יניחו דבר ששכרו מועט וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה וכו"

לחץ כדי להרחיב...

ולשאלה מה נשתנו העבירות שכן נתפרשו עונשיהן: הטעם הוא לפי הכלל 'אין עונשין אא"כ מזהירין', ואי"צ לסברא שהוזכרה כאן.
ולגבי השאלה במקום שאפשר לקיים כמה מצוות מה יעשה האדם, על זה גופא עונה המדרש בממשלו 'היאך היה כל פרדסי נעשה', והבן.

מן הסתם הרב @מבקש אמת כיוון למשנה באבות (ב א) "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" שעליה באו פירושי רש"י הרמב"ם ורבינו יונה הנ"ל.
והכלל העולה מן הדברים שיש לו לאדם להשתלם בכלל המצוות ואין לו להתמקד במצוה אחת בלבד שאותה יקיים מחמת גודל שכרה.
ומה שהקשו כאן מהמשנה בפאה שמדרגת את שכר התורה כנגד כולם, שלכאו' סותרת את המשנה באבות, יתכן לחלק בין ת"ת שאינה מצוה נוספת במנין המצוות שיש לאדם להשתלם בה אלא כל צורת קיומה הוא בלימוד "והגית בו יומם ולילה" בלי הפסק. ונראה שזאת כוונת המהר"ל שהובא שם בתוי"ט שהקשה כן וז"ל -
"וכתב עוד דהא דתנן [בריש פאה] אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וכו' אין בזו הודעת מתן שכר בכמותה אלא באיכותה שאלו הן שמקבלין עליהם בזה ובבא. אבל שעור וגודל השכר עדיין צריכין אנו למודעי. שאין אתה יודע. ואולי יש מצוה אחרת ששכרה בעוה"ב גדול כל כך ששקול יותר מהפירות והקרן שבמצות אלו. כי יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. וזה שאמר שם ותלמוד תורה כנגד כולם אינו ענין כלל לאי אתה יודע מתן שכר של מצות שהוא לא נאמר אלא במצות. אבל בין תלמוד תורה למצוה לא אמרו דפשיטא דשכר תלמוד תורה מרובה. עכ"ד

אסף אמר:

מן הסתם הרב @מבקש אמת כיוון למשנה באבות (ב א) "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" שעליה באו פירושי רש"י הרמב"ם ורבינו יונה הנ"ל.
והכלל העולה מן הדברים שיש לו לאדם להשתלם בכלל המצוות ואין לו להתמקד במצוה אחת בלבד שאותה יקיים מחמת גודל שכרה.
ומה שהקשו כאן מהמשנה בפאה שמדרגת את שכר התורה כנגד כולם, שלכאו' סותרת את המשנה באבות, יתכן לחלק בין ת"ת שאינה מצוה נוספת במנין המצוות שיש לאדם להשתלם בה אלא כל צורת קיומה הוא בלימוד "והגית בו יומם ולילה" בלי הפסק. ונראה שזאת כוונת המהר"ל שהובא שם בתוי"ט שהקשה כן וז"ל -
"וכתב עוד דהא דתנן [בריש פאה] אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וכו' אין בזו הודעת מתן שכר בכמותה אלא באיכותה שאלו הן שמקבלין עליהם בזה ובבא. אבל שעור וגודל השכר עדיין צריכין אנו למודעי. שאין אתה יודע. ואולי יש מצוה אחרת ששכרה בעוה"ב גדול כל כך ששקול יותר מהפירות והקרן שבמצות אלו. כי יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. וזה שאמר שם ותלמוד תורה כנגד כולם אינו ענין כלל לאי אתה יודע מתן שכר של מצות שהוא לא נאמר אלא במצות. אבל בין תלמוד תורה למצוה לא אמרו דפשיטא דשכר תלמוד תורה מרובה. עכ"ד

לחץ כדי להרחיב...

החילוק לענ"ד נכון, ושורשו שתלמוד תורה שייך למחלקה אחרת לחלוטין מאשר קיום המצוות, כמבואר בגמ' בכמה מקומות. והמהר"ל עצמו בנתיב התורה מבאר שתורה שייכת לשכל ומצוות לגוף, ומכאן נובע ההבדל ביניהם. וע"כ לא שייך הענין שלא לא לפרש מתן שכרן של מצוות אלא במצוות ולא ביחס בין ת"ת למצוות.