לכאורה צריך להבין, בשלמא בחלק של 'את אשר החמרת הקלתי', מובן חומרת החטא, והצורך בווידוי ותשובה. אלא "את אשר הקלת החמרתי", מה גרוע בזה.
חשבתי:
א. לעתים מה שאדם מחמיר, מביא בסוף לידי קולא. למשל, מי שמחמיר בדבר שאין בו צורך בכשרות מאכלים, יוכל לעתים לבוא לידי איסור בל תשחית וכד', וכל כי האי גונא.
ב. אין הטענה על עצם מה שהחמיר, אלא זה נמשך לזה שמדובר באיש ש"את אשר החמרת הקלתי", היינו שכאשר אדם מקל היכן שצריך להחמיר, אז יש עליו תביעה גדולה יותר שמחמיר היכן שצריך להקל, שהרי זה בבחינת עולם הפוך ראיתי.
ג. גם בעצם ההחמרה יש חיסרון, והוא כדרך שאסרה תורה "בל תוסיף". ואמנם במקום שיש שיטה וכד' שמחמיר כמותה אדרבה, בעל נפש ייאמר לו, אבל חומרא בלא טעם היא סיבה לפגם.
ד. אין הטענה על הפועל שהחמיר, אלא על מה שהביא אותו לידי כך, שלא למד ההלכה ביסודה, ומחמת עצלותו וקוצר דעתו מחמיר בכל דבר, וכמו שדרשו דורשי רשומות על מאמר הגמרא 'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים'.
חשבתי:
א. לעתים מה שאדם מחמיר, מביא בסוף לידי קולא. למשל, מי שמחמיר בדבר שאין בו צורך בכשרות מאכלים, יוכל לעתים לבוא לידי איסור בל תשחית וכד', וכל כי האי גונא.
ב. אין הטענה על עצם מה שהחמיר, אלא זה נמשך לזה שמדובר באיש ש"את אשר החמרת הקלתי", היינו שכאשר אדם מקל היכן שצריך להחמיר, אז יש עליו תביעה גדולה יותר שמחמיר היכן שצריך להקל, שהרי זה בבחינת עולם הפוך ראיתי.
ג. גם בעצם ההחמרה יש חיסרון, והוא כדרך שאסרה תורה "בל תוסיף". ואמנם במקום שיש שיטה וכד' שמחמיר כמותה אדרבה, בעל נפש ייאמר לו, אבל חומרא בלא טעם היא סיבה לפגם.
ד. אין הטענה על הפועל שהחמיר, אלא על מה שהביא אותו לידי כך, שלא למד ההלכה ביסודה, ומחמת עצלותו וקוצר דעתו מחמיר בכל דבר, וכמו שדרשו דורשי רשומות על מאמר הגמרא 'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים'.
