מקורות קדומים לאווירת האלול
- Thread starter תיובתא
- תאריך התחלה
הגישה היא שצריך להתמקד ולעבוד על דברים שנמצאים בהשגה שלי, אף אם זה לא עושה לי הרגשה של צדיק, ולא לדבר על דברים גבוהים ומרוממים כשהכל שקר ואין לזה שום השפעה על עצמי מלבד הרגשה טובה של "באיזו דרגה גבוהה אני נמצא". עדיף דרגה נמוכה של אמת, מדרגות גבוהות של שקר, וכדברי חובות הלבבות: "מעט הזך - הוא הרב".בבא קמא אמר:
אם מישהו אומר שמי שלא מצפה בכל רגע לביאת המשיח הוא כופר, הרי לאור המציאות שלא הוא ולא שאר כלל ישראל ממלאים חובת ציפיה זו, הרי יוצא מזה אחד מהשנים: א) או שהוא מכריז על עצמו ועל כל כלל ישראל ככופרים. ב) או שהוא חי בעולם של פנטזיה, והדיבורים שלו כל כך מנותקים מהמציאות ("אחד בפה ואחד בלב") עד כדי שהוא לא מבין את האבסורד שבדבריו, בגלל שאצלו אין כל קשר בין ההצהרות לבין המעשים.
נדמה לי שההסבר השני הוא היותר מתקבל על הדעת...
מבקש אמת אמר:
כמו שמי שעושה עבירה אינו כופר בשכר ועונש, אע"פ שבאותו זמן וודאי אינו זוכר שאילו היה זוכר לא היה עושה עבירה, כך מי שלא מרגיש כמו מי שמחכה לבנו שיחזור או כאשה שממתינה לבעלה, אף שוודאי זו הדרגה העיקרית שאליה צריך לשאוף אבל עדיין לא נעשה כופר.
אבל מי שאומר שלא צריך לצפות בכלל, הוא כופר לדעת הרמב"ם ומי שרוצה לומר שאנו אנוסים לכפור לדעת הרמב"ם לא יכול לומר לכן שאין זו כפירה.
הח"ח דיבר על זה, כמובן יש שיאמרו שכולם משקרים ורק הם חיים בעולם המציאותי. גם הכופרים אומרים כך שהרי אנחנו "לא באמת מאמינים באלוקים" שהרי איננו רואים אותו ורק "מדמיינים" ח"ו ואילו הם שאומרים בפיהם שלא מאמינים הם האמיתיים.
ייעוץ תורני
משתמש ותיק
אם יציעו לנו לשלם חמש שקל ולזכות בדין על בטוח - אזי מי שיסרב סתם כך הוא היחיד שכנראה איננו מפחד.
כאן ועכשיו כולם יראים מהמשפט ולכן עושים דברים טובים.
(או מתייאשים שזה ג"כ מרוב פחד + נחיתות אישית קדומה + אמונות טפלות שכאילו ה' דורש בתוקף דברים מנותקים ולכן אי אפשר להצליח לרצות אותו).
כל השיח סביב אימת הדין - כשזה נתפס בלב בריא ואופטימי = זה מוסיף ומתגבר שינוי דרך וריבוי מעשים טובים.
[כמו להבדיל "קמפיין הגיוועלאד" הידוע - שתמיד יהיו גם אנשים כאלו שזה דוקא ייאש אותם.
אבל כנראה עדיין אין מטומטמים כל כך שזה יגרום להם לחשוב שצריכים להתחזק ולהתעורר ב"אימת השמאל" או ל' או מי שלא יהיה.
ועדיין לא נוצרו הפסיכיים שבעת הבחירות הם יתאמצו לישב ולהרהר כמה עלינו להתחזק במחשבות והרהורים על חומר הסכנה...]
כאן ועכשיו כולם יראים מהמשפט ולכן עושים דברים טובים.
(או מתייאשים שזה ג"כ מרוב פחד + נחיתות אישית קדומה + אמונות טפלות שכאילו ה' דורש בתוקף דברים מנותקים ולכן אי אפשר להצליח לרצות אותו).
כל השיח סביב אימת הדין - כשזה נתפס בלב בריא ואופטימי = זה מוסיף ומתגבר שינוי דרך וריבוי מעשים טובים.
[כמו להבדיל "קמפיין הגיוועלאד" הידוע - שתמיד יהיו גם אנשים כאלו שזה דוקא ייאש אותם.
אבל כנראה עדיין אין מטומטמים כל כך שזה יגרום להם לחשוב שצריכים להתחזק ולהתעורר ב"אימת השמאל" או ל' או מי שלא יהיה.
ועדיין לא נוצרו הפסיכיים שבעת הבחירות הם יתאמצו לישב ולהרהר כמה עלינו להתחזק במחשבות והרהורים על חומר הסכנה...]
הרה"ג מנשה ישראל רייזמן שליט"א בתחילת שיעורו היום מביא מספה"ק אור פני יהושע מגאלנטא זי"ע, שמכיון שיש מצוה מדברי קבלה בראש השנה "כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ד' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח י) אך סוכ"ס יש את האימת הדין, לכן נצרכים להתכונן במשך חודש אלול ואז בערב ראש השנה יכול הטור לומר "ואוכלין ושותין ושמחין בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס" כי התכוננו במשך כל החודש
נראה לי שהרב מבקש אמת מדבר מזווית של אדם שמשכים שעה לפני הנץ כדי ללמוד, מתפלל, מספיק לענות על רוב דרישות משפחתו, חוטף זמן ללמוד, מתחיל סדר א', חוזר לביתו לעזור לאשתו, ושוב חוזר ללמוד ולא הספיק לנוח, ושוב חוזר הביתה, ומלמד את ילדיו תורה, ושוב לומד בעיון, ושוב חוזר הביתה. עייף, הולך לישון מאוחר למרות שלמחרת צריך שוב לקום מוקדם, ולחתן ילדים.. וכך גם אשתו סביב השעון..
מה אפשר לצעוק על אדם כזה, שיתעורר? אלול? מה בדיוק אתה רוצה שהוא יעשה? שיכניס כמה מחשבות והרגשות?
ולמרות שאיני מגיע לקרסולי אדם כזה.. אני רק שואל:
האם זו צורת חיים נכונה ? (כמובן שהשאלה היא רק על הצד שמסוגלים לה, כי אני אישית הייתי קורס בצהריים של היום הראשון)
האם לא לאדם כזה אמר הרמח"ל שעצת היצר כעצת פרעה "תכבד העבודה על האנשים"?
מה אפשר לצעוק על אדם כזה, שיתעורר? אלול? מה בדיוק אתה רוצה שהוא יעשה? שיכניס כמה מחשבות והרגשות?
ולמרות שאיני מגיע לקרסולי אדם כזה.. אני רק שואל:
האם זו צורת חיים נכונה ? (כמובן שהשאלה היא רק על הצד שמסוגלים לה, כי אני אישית הייתי קורס בצהריים של היום הראשון)
האם לא לאדם כזה אמר הרמח"ל שעצת היצר כעצת פרעה "תכבד העבודה על האנשים"?
מהמכלול ערך "זמן אלול"
יחודו של "זמן" זה נעוץ בכך שהוא מוקדש לעשיית תשובה, ולעבודה רוחנית מיוחדת לקראת בואם של הימים הנוראים. הדבר מתבטא באופנים שונים: לעיתים בהתארכות סדר מוסר, ולימוד ספרים אחרים במקום ספרי המוסר השגרתיים, כדוגמת "שערי תשובה" של רבנו יונה,[3] ריבוי שיחות מוסר מצד המשגיחוהתחזקות של התלמידים בינם לבין עצמם. יש שנוהגים לא לצאת מהישיבה לאורך כל הזמן, כדי להימנע מהשפעות העולם שבחוץ, ולמעט באכילה, בשינה ובביטול תורה. תענית דיבור נפוצה אף היא בחודש אלול.
הנחת המוצא של גישה זו היא כי כולם חוטאים בדברים רבים, כולל הצדיקים ביותר, ועל כן אין מי שלא צריך לחוש פחד לאורך כל חודש אלול מפני הימים הנוראים - ימי הדין. כפי שכותב הרב אליהו דסלר: "מה מצבנו? מי שירצה להכיר את האמת ידע ויווכח שהנו פושע בכל רגע, פושע בכל נקודה, והגרוע ביותר - שלא ידע מזה כלל" (מכתב מאליהו[4]).
כבר מימי קדם הוקדש חודש אלול לשיבה בתשובה ולאמירת סליחות לקראת הימים הנוראים. אך בישיבות, בעיקר בעקבות תנועת המוסר, הדגישו "זמן" זה באופן מיוחד. הרב יחזקאל לוינשטיין מעיד: "בלומדי בישיבת לומז'ה היו בימי אלול מתכנסים הנערים לפני תפילת מעריב במוצש"ק בחדר חשוך, ור' דוד טעביל מתלמידי הגרי"ס (רבי דוד טביל מתלמידי רבי ישראל סלנטר) היה מדבר דברי התעוררות ומסיימים בתפילת "השיבנו", וכולם היו פורצים בבכי מר מפחד יום הדין" (אור יחזקאל[5]).
גם בימינו הדבר נכון, אם כי בצורה פחות דרמטית: "האווירה של אלול היא אווירה של ערב משפט... עכשיו, ערב המשפט, יש אווירה לחוצה; אנשים מסתובבים עם פרצופים רציניים. אם מישהו אומר בשולחן בחדר האוכל משהו שנשמע כמו התחלה של לשון הרע, מיד יזכירו לו כולם: 'אלול, אלול'. בכלל, משתדלים לקצר בארוחות ולדבר בהן כמה שיותר בדברי תורה"[6].
בתנועת המוסר
במהלך חודש אלול, דחפו ראשי הישיבות ובעיקר המשגיחים את תלמידיהם לחשבון נפש וחזרה בתשובה, מפני החרדה שבימי הדין. הרב יחזקאל לוינשטיין אחד המשגיחים הבולטים, אמר:
יחודו של "זמן" זה נעוץ בכך שהוא מוקדש לעשיית תשובה, ולעבודה רוחנית מיוחדת לקראת בואם של הימים הנוראים. הדבר מתבטא באופנים שונים: לעיתים בהתארכות סדר מוסר, ולימוד ספרים אחרים במקום ספרי המוסר השגרתיים, כדוגמת "שערי תשובה" של רבנו יונה,[3] ריבוי שיחות מוסר מצד המשגיחוהתחזקות של התלמידים בינם לבין עצמם. יש שנוהגים לא לצאת מהישיבה לאורך כל הזמן, כדי להימנע מהשפעות העולם שבחוץ, ולמעט באכילה, בשינה ובביטול תורה. תענית דיבור נפוצה אף היא בחודש אלול.
הנחת המוצא של גישה זו היא כי כולם חוטאים בדברים רבים, כולל הצדיקים ביותר, ועל כן אין מי שלא צריך לחוש פחד לאורך כל חודש אלול מפני הימים הנוראים - ימי הדין. כפי שכותב הרב אליהו דסלר: "מה מצבנו? מי שירצה להכיר את האמת ידע ויווכח שהנו פושע בכל רגע, פושע בכל נקודה, והגרוע ביותר - שלא ידע מזה כלל" (מכתב מאליהו[4]).
כבר מימי קדם הוקדש חודש אלול לשיבה בתשובה ולאמירת סליחות לקראת הימים הנוראים. אך בישיבות, בעיקר בעקבות תנועת המוסר, הדגישו "זמן" זה באופן מיוחד. הרב יחזקאל לוינשטיין מעיד: "בלומדי בישיבת לומז'ה היו בימי אלול מתכנסים הנערים לפני תפילת מעריב במוצש"ק בחדר חשוך, ור' דוד טעביל מתלמידי הגרי"ס (רבי דוד טביל מתלמידי רבי ישראל סלנטר) היה מדבר דברי התעוררות ומסיימים בתפילת "השיבנו", וכולם היו פורצים בבכי מר מפחד יום הדין" (אור יחזקאל[5]).
גם בימינו הדבר נכון, אם כי בצורה פחות דרמטית: "האווירה של אלול היא אווירה של ערב משפט... עכשיו, ערב המשפט, יש אווירה לחוצה; אנשים מסתובבים עם פרצופים רציניים. אם מישהו אומר בשולחן בחדר האוכל משהו שנשמע כמו התחלה של לשון הרע, מיד יזכירו לו כולם: 'אלול, אלול'. בכלל, משתדלים לקצר בארוחות ולדבר בהן כמה שיותר בדברי תורה"[6].
בתנועת המוסר
רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, היה גורם מרכזי ביצירת המשמעות הדרמטית של חודש אלול, והמשפט המוזכר - המשפט הנפוץ ביותר בהקשר זה בעולם הישיבות - מהווה משפט מפתח בהבנת גישתו - הגישה שנפוצה בתנועת המוסר ובעולם הישיבות. מונח מפתח נוסף באווירת חודש אלול הוא "חרדת הדין"; החרדה הצפויה מפני ימי-הדין - הימים הנוראים, בהם כל אדם נשפט לחיים או למוות. תנועת המוסר רתמה את חודש אלול לאידאולוגיה שלה, במובן זה שטענה כי לימוד המוסר הוא המכשיר להתקדמות רוחנית בחודש אלול. הרב יחזקאל לוינשטיין כותב בשם רבי ישראל סלנטר, כי: "בזמנינו שהורגלנו בתקיעת שופר, אין אפשרות להגיע להתעוררות על ידי שמיעת קול שופר, ולכן כתב הגרי"ס (רבי ישראל סלנטר) שהעצה הראויה עבורנו היא לימוד המוסר מתוך התבוננות והתפעלות." (אור יחזקאל, עמ' קע"ד)
במהלך חודש אלול, דחפו ראשי הישיבות ובעיקר המשגיחים את תלמידיהם לחשבון נפש וחזרה בתשובה, מפני החרדה שבימי הדין. הרב יחזקאל לוינשטיין אחד המשגיחים הבולטים, אמר:
גם הרב אליהו דסלר שהיה נוקשה פחות מהרב לוינשטיין (שניהם משגיחים של ישיבת פוניבז'), כתב:
הערות שוליים
- ראו גם בפיסקה לקריאה נוספת.
- כרך ב', עמ' 54
- עמ' פ"ג
- ידידיה מאיר, לשון הרע? ביטול תורה? פגישות לשידוכים? לא בזמן אלול, באתר הארץ, 20.8.2002.
- (פרפרזה על חודש)
מבקש אמת אמר:
אכן זכיתי להכיר בילדותי את מרת חיה דינה שכטר ע"ה, אמו של הגרי"מ שליט"א, ואכן אין בזה שום הגזמה, היתה יושבת שעות ע"ג שעות ועוסקת בתפילות ובכלל היתה אשה מורמת מעם שהעולם הזה לא תפס אצלה מקום כלל, וכפי שמעיד בנה היא הכינה הכל מראש לפני חודש אלול.
כמובן שעבודות בית פשוטות שאי אפשר לדחות ולהכין מראש היתה עושה גם באלול, אבל נקיונות כלליים ופרוייקטים שסובלים דיחוי או הקדמה - לא היתה עושה אותם בחודש אלול
וכי עבודות הבית זה "עולם הזה"? הרי זהו ה"עולם הבא" של האשה!נפתולי אמר:
אני מבין מהתיאור שאמו של הגרי"מ שליט"א היתה בעלת מדרגה גבוהה וכוחות גדולים והצליחה איכשהו לקיים שניהם, אבל התפקיד הרגיל של אשה הוא לא לומר תהלים ותפילות, אלא לטרוח שהבית יהיה מקום נעים וחם לבעל ולילדים. מי שמתפללת על חשבון הבית יכולה להצטרף לנשות הכותל שמעדיפות את מצוות הגברים על מצוותיהן שלהן.
הערה קטנה: להתבונן ביראת הדין הוא בהחלט דבר חיובי ונצרך לכל בן עליה (ועוד יותר למי שאינו בן עליה...), אבל למה להלחיץ את עצמנו?ayedavid אמר:
כמו שכבר צוין, יסוד ימי האלול הוא עת רצון וקרבת ה' לעמו - "המלך בשדה". אימה ויראה הם רק תוצאה של קרבת אלוקים והכרה בהדר גאונו, אבל עיקרה של קרבת אלוקים היא להיפך - תחושת נעימות וחביבות, אשרינו שזכינו להתקרב למקור הטוב והאמת בעולם. מי שאצלו עיקר הציור של הקב"ה הוא אימה ופחד, כנראה רואה את הקב"ה כמו זקן מפחיד שיושב בשמים ומחלק עונשים למי שלא עושה מה שצריך, שזו הסתכלות המתאימה לקטני הדעת ולא לחכמים.
ייעוץ תורני
משתמש ותיק
אם נעיז לצאת מהקופסא וגם מהמכלול - מי מוכן להישבע שהפחד מאלול הוא עיקרי יותר מהאהבה?
הרי אין לנו שום מקור לצורה כזו בתורה בנביאים ובכתובים.
וגם לא במשניות בתלמוד ובמדרשים.
מה כן יש לנו?
רק רמז חביב המעיד על חביבות גדולה "אני לדודי ודודי לי"
מה עוד?
שהיהודים עשו בפועל אני לדודי ע"י שלמרות שברון רוחם מנפילתם בעגל הם התאמצו לחזור לקרבת הדוד, ותקעו בשופר שלא יטעו עוד אחר העגל אלא יתרכזו ברצון לחזור להתקרב אליו ככל האפשר בתקוה שגם הוא יתרצה לחזור אלינו >ודודי לי< סלחתי כדבריך.
אלא מאי?
אם יש צורך לעורר מהשינה אז אין ברירה ומלחיצים קצת את הישנוניים.
זה הכל.
איך אמר רבי יחזקאל לוינשטיין "הימים הנחמדים".
ימים שמייצרים לנו קרבת הסוכות ושמחת תורה וחזרת ענני כבוד.
האם אנחנו רעיה/כלה שמתנגדת לפייס את הדוד/הבעל/החתן מהר סיני?
או מפחדת ממנו עד כדי לחכות כל הזמן שילך כבר והיא תחזור לשגרת ריחוק בחסות העגל?
נו באמת, ככה אוהבים?!
הרי אין לנו שום מקור לצורה כזו בתורה בנביאים ובכתובים.
וגם לא במשניות בתלמוד ובמדרשים.
מה כן יש לנו?
רק רמז חביב המעיד על חביבות גדולה "אני לדודי ודודי לי"
מה עוד?
שהיהודים עשו בפועל אני לדודי ע"י שלמרות שברון רוחם מנפילתם בעגל הם התאמצו לחזור לקרבת הדוד, ותקעו בשופר שלא יטעו עוד אחר העגל אלא יתרכזו ברצון לחזור להתקרב אליו ככל האפשר בתקוה שגם הוא יתרצה לחזור אלינו >ודודי לי< סלחתי כדבריך.
אלא מאי?
אם יש צורך לעורר מהשינה אז אין ברירה ומלחיצים קצת את הישנוניים.
זה הכל.
איך אמר רבי יחזקאל לוינשטיין "הימים הנחמדים".
ימים שמייצרים לנו קרבת הסוכות ושמחת תורה וחזרת ענני כבוד.
האם אנחנו רעיה/כלה שמתנגדת לפייס את הדוד/הבעל/החתן מהר סיני?
או מפחדת ממנו עד כדי לחכות כל הזמן שילך כבר והיא תחזור לשגרת ריחוק בחסות העגל?
נו באמת, ככה אוהבים?!
מצורף שיעור של הגר"נ רוטמן שליט"א
הצג קובץ מצורף חודש אלול.pdf
הצג קובץ מצורף חודש אלול.pdf
מוחל וסולח
משתמש ותיק
תיובתא אמר:
לאיזו 'אוירת האלול' כוונתך?
לבעלי בתים מהדור הישן?
לאווירת האלול בעולם הישיבות הליטאיות?
לאוירת האלול בעולם התורה הספרדי האותנטי?
שיטת הישיבות הליטאיות היא אמנם פלצות. (ועל אוירה זו אמנם ביקשת מקורות)
אני מכיר עוד סגנונות של אוירת אלול.
כאשר ההבדל בגישות, נובע מהסתכלות שונה על היסוד של הימים הנוראים.
וממילא - במענה לשאלתך - המקורות מגוונים.
מבקש אמת אמר:
ההבחנה בין תפיסת יראת העונש השפלה לעומת הרצון הזך בקרבת אלקים היא תוצאה מהרבה דברים ולא משהו שיכול להשתנות בהחלטה איך לתפוס את הימים הנוראיים.
אולי אם נאמר אימת נזק העוונות במקום אימת הדין זה יתאים לכל השיטות והתפיסות בעבודת ה'. גם מי שעבורו אלול ועבודת ה' בכלל מביאים אותו להרגשת קירבת ה' ונועם, בימים האלה צריך לחוש את עוונותיו כמחיצה המפרידה בינו לבין ה'. אולי מחיצה שמפירה את הנועם, או שעלולה למנוע ממנו נועם נוסף, אבל אי אפשר שלא לתת משקל גדול לעבירות ובכל זאת לפעול ולבקש כ"כ הרבה שיתכפרו.
