עצה טובה לכוונה בתפילה ע"פ רבינו נחל נובע מקור חכמה

ספר וסופר

משתמש ותיק
במבי אמר:
ואם נזכה יברך ה' פעלנו ותלמידינו יתרגלו שתפילתם תהיה תחנונים ולא קבע.
הרב @במבי היקר, כדרכך מפתיע מכיוונים בלתי צפויים.

לגבי עצם הענין, ודאי שהרעיון להתפלל בנחת היא בגדול יוזמה ברוכה, אולם אני לא בטוח שחינוך לתפילה אמור לשדר מסר שכל המילים מכל קטעי התפילה אמורים להיאמר באותו הקצב, יש בזה משהו שיותר דומה לקבע מאשר לתחנונים.
התפילה היא חוויה, זאת אומרת - התפילה אמורה לגעת ולצאת מעצם החיים של המתפלל, והדבר ברור שכאשר האדם מדבר הוא לא שומר על קצב אחיד של דיבור, אלא זה משתנה מהתכנים השונים, וכן מפתיחה אמצע וסוף של כל משפט. ובתפילה שעוברים שם כל כך הרבה מצבי חיים, כמו - שבח, הודאה, בקשה, קבלת עול, אמונה, תחנונים, טקסטים כלליים [פסוקים בהוצאת ס"ת ועוד], וכו' וכו', מוזר לצפות שהדברים יאמרו באותו קצב.

כמו כן באותו קטע בתפילה עצמו, הדעת נוטה שלא כל יום השמו"ע אמור לקחת אותו שיעור זמן, והרי התפילה יסודה ושורשה בהרגשים ולא במושכלות [כך ר' ישראל סלנטר מפרש את הגמרא, על מי שהתפלל על חשבון לימוד תורה ואמרו לו עד מתי אתה מניח חיי עולם (שכל) ועוסק בחיי שעה (הרגש)], וההרגשים משתנים מיום ליום [ומשעה לשעה - 'חיי שעה'].

אני אומר את זה בידיעה ובהכרה שהיו גדולי עולם [מכל המגזרים..] שהיו מתפללים במספר דקות קבוע, והיו כאלו שדווקא לא, אז נא לא לערב כאן את הענין הזה, אלא אם כן יש למישהו הסבר וטיעון לכל אחד מהצדדים.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ספר וסופר אמר:
במבי אמר:
ואם נזכה יברך ה' פעלנו ותלמידינו יתרגלו שתפילתם תהיה תחנונים ולא קבע.
הרב @במבי היקר, כדרכך מפתיע מכיוונים בלתי צפויים.

לגבי עצם הענין, ודאי שהרעיון להתפלל בנחת היא בגדול יוזמה ברוכה, אולם אני לא בטוח שחינוך לתפילה אמור לשדר מסר שכל המילים מכל קטעי התפילה אמורים להיאמר באותו הקצב, יש בזה משהו שיותר דומה לקבע מאשר לתחנונים.
התפילה היא חוויה, זאת אומרת - התפילה אמורה לגעת ולצאת מעצם החיים של המתפלל, והדבר ברור שכאשר האדם מדבר הוא לא שומר על קצב אחיד של דיבור, אלא זה משתנה מהתכנים השונים, וכן מפתיחה אמצע וסוף של כל משפט. ובתפילה שעוברים שם כל כך הרבה מצבי חיים, כמו - שבח, הודאה, בקשה, קבלת עול, אמונה, תחנונים, טקסטים כלליים [פוסקים בהוצאת ס"ת ועוד], וכו' וכו', מוזר לצפות שהדברים יאמרו באותו קצב.

כמו כן באותו קטע בתפילה עצמו, הדעת נוטה שלא כל יום השמו"ע אמור לקחת אותו שיעור זמן, והרי התפילה יסודה ושורשה בהרגשים ולא במושכלות [כך ר' ישראל סלנטר מפרש את הגמרא, על מי שהתפלל על חשבון לימוד תורה ואמרו לו עד מתי אתה מניח חיי עולם (שכל) ועוסק בחיי שעה (הרגש)], וההרגשים משתנים מיום ליום [ומשעה לשעה - 'חיי שעה'].

אני אומר את זה בידיעה ובהכרה שהיו גדולי עולם [מכל המגזרים..] שהיו מתפללים במספר דקות קבוע, והיו כאלו שדווקא לא, אז נא לא לערב כאן את הענין הזה, אלא אם כן יש למישהו הסבר וטיעון לכל אחד מהצדדים.

בהחלט, צרפתי את המאמר הנ"ל כי ראיתי שמדברים על הנושא ובעוד שהוא גם מביא את מה ש@שמעיה  ו@שאר לעמו חיפשו, וכפי שפתחתי אצלי זה קצת בעיה כי כשאני מתפלל פתאם אני מוצא את עצמי נוחת וממריא שוב נוחת ומוצא את עצמי בקטע אחר, וכבר תיקנתי אותי שיש הבדל בין מחשבה זרה לטיוס, אך כל תפילה ותפילה עם מקריה כוונותיה ובעיותיה אך אולי זה מה שהבורא חפץ שנתקרב ברצוא ושוב ולאלוקים פתרונים.
 

שרביה

משתמש ותיק
לעניות דעתי שניכם צודקים.
צריך לחנך להתפלל מילה במילה כמונה מעות אבל לא לעמוד עם סטופר, - קטע זה היה אמור לקחת חמש דקות ושלושים ושתים שניות והוא לקח רק ארבע דק' ועשרים ואחד שניות. קצת נשמע לא מתאים וגם באמת כקבע וכן יכול להכניס לנערוון אנשים מסויימים ואולי אפילו את כולם אם יתרגלו ככה לחיות ולהתפלל. אלא שלכאורה הכוונה היתה על הרעיון ולא על פרטי הדקה והשניה אלא להראות מה רב המרחק בין הזמן שבערך אמורה לקחת התפילה לבין המציאות ולזה צריך באמת לחנך להתפלל במתינות ובכוונה כמונה מעות וכעומד לפני המלך.
אלא שעדיין אפשר להבין בהחלט אם לא תמיד מצליח ובטח לא בכל התפילה כיון שמי שיעשה זאת בכל התפילה מראשיתה ועד סופה (כמו שקראו לזה 'מהודו ועד קיש') ישבר מהר מאוד אם עשה זאת שלא בהדרגה (וכמובן יש סדר עדיפויות קודם ק"ש ושמו"ע וכו').
 

שרביה

משתמש ותיק
ציטוט מאגרת הקודש לבעל התניא - אגרת א'
וז"ל:


ולזאת אותה אבקש ממבקשי ה' יבינו וישכילו יחדיו ולהיות לזכרון בין עיניהם כל מה שכתבתי אליהם אשתקד בכלל. ובפרט מענין כוונת התפלה מעומקא דלבא יום יום ידרשון ה' בכל לבם ובכל נפשם ונפשם תשתפך כמים נוכח פני ה' וכמארז"ל בספרי עד מיצוי הנפש כו':
ועתה הפעם הנני יוסיף שנית ידי בתוספת ביאור ובקשה כפולה שטוחה ופרושה לפני כל אנשי שלומים הקרובים והרחוקים לקיים עליהם שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כ"כ. רק אותם שיש להם פנאי או המלמדים או הסמוכים על שולחן אביהם שיכולים להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול מהם יהיה היורד לפני התיבה ע"פ הגורל או ע"פ ריצוי הרוב. והוא יאסוף אליו בסביב לו כל הסמוכים על שולחן אביהם או מלמדים שיוכלו להאריך כמוהו בבל ישונה נא ונא:
אך בשבתות וימים טובים שגם כל בעלי עסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפלתם בכוונת לבם ונפשם לה'. ואדרבה עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז כמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים וכמו שכתוב בתורת משה ששת ימים תעבוד כו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך דייקא כולו לה'. ולזאת גם הם ירדו לפני התיבה בשבת ויום טוב על פי הגורל או בריצוי הרוב כמ"ש אשתקד:
וכגון דא צריך לאודועי שבדעתי אי"ה לשלוח לכל המנינים מרגלים בסתר לידע ולהודיע כל מי שאפשר לו וכל מי שיש לו פנאי להאריך ולעיין בתפלה ומתעצל יהי' נידון בריחוק מקום להיות נדחה בשתי ידים בבואו לפה לשמוע דא"ח ומכלל לאו אתה שומע הן ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב ואין טוב אלא תורה וכו'.עכ"ל.
 
שאר לעמו אמר:
ואם המדובר הוא על עבירה שמלפפת את האדם זה לא רק בתפילה אלא גם בתורה ובכל שעה ביום. וכתי' 'בכ"ע יהיו בגדיך לבנים'.

נראה כאילו לדבריך מי שרח"ל נכשל ועשה עבירה (ואין צדיק בארץ וכו') אין ראוי לתת לו עצה שיוכל בכ"ז להתפלל... אלא צריך להתיאש ולא ולהתפלל כלל כל עוד לא הגיע לדרגא תמידית של צדקות ללא כשלונות (מה שלא שייך במציאות כ"ש ללא תפילה). ומכאן ביקורת (מרומזת כמובן) על אותם צדיקים שרוצים לרומם ולהגביה גם את השפלים ולתת גם להם עצות כנגד היצר הבוער כאש....

ה' יצילנו מדרך זו.

והנה רביה"ק מרבה להזהיר לשמור את המוח מחכמות חיצוניות ותאוות ויש לו ע"ז תורות שלמות (למשל תורה ה' "בחצוצרות" עוסקת בזה)
אבל גם למי שכבר נפל בזה יש לרביה"ק עצות נפלאות.
אחת מהן היא זו המוזכרת בראש האשכול, ואביא את קיצור דבריו היוצאים למעשה מליקוטי עצות ערך תפילה אות י"ח-י"ט

[יח]. כְּשֶׁאָדָם עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל, אֲזַי בָּאִים מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּקְלִפּוֹת וּמְסַבְּבִין אוֹתוֹ, וְנִשְׁאָר בַּחֹשֶׁךְ וְאֵין יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל. וְתַכְלִית הַתַּקָּנָה לָזֶה, שֶׁתִּרְאֶה שֶׁיֵּצְאוּ הַדִּבּוּרִים מִפִּיךָ בֶּאֱמֶת, וְעַל־יְדֵי [זֶה] הַתֵּבָה הַיּוֹצֵאת מִפִּיךָ בֶּאֱמֶת, הִיא תָּשִׂים לְךָ פֶּתַח בַּחֹשֶׁךְ שֶׁאַתָּה נִצּוֹד בּוֹ וְתִזְכֶּה לְהִתְפַּלֵּל הֵיטֵב (וְעַיֵּן בִּפְנִים מְבֹאָר יוֹתֵר בָּזֶה, וְגַם שֶׁזֶּה עֵצָה גְּדוֹלָה לְכָל דַּרְכֵי עֲבוֹדַת ה' עַיֵּן שָׁם בְּסִימָן ט'). וְהָעִקָּר שֶׁבִּתְפִלָּתוֹ וּתְחִנָּתוֹ וְשִׂיחָתוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר מִגֹּדֶל הַחֹשֶׁךְ וְהַבִּלְבּוּל הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ מְאֹד מְאֹד מִכָּל צַד, אַף־עַל־פִּי־כֵן, עַל־כָּל־פָּנִים יִרְאֶה לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה נְמוּכָה [שֶׁהוּא], כְּגוֹן לְמָשָׁל שֶׁיֹּאמַר: ה' הוֹשִׁיעָה וְכוּ' בֶּאֱמֶת, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בְּחִיּוּת כָּרָאוּי, אַף־עַל־פִּי־כֵן יַכְרִיחַ עַצְמוֹ עַל־כָּל־פָּנִים לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת בִּפְשִׁיטוּת כְּפִי מַה שֶּׁהוּא. וְעַל־יְדֵי זֶה יָאִיר לוֹ הָאֱמֶת, שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בְּחַסְדּוֹ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ, וְעַל־יְדֵי זֶה הוּא מְתַקֵּן וּמְקַיֵּם כָּל הָעוֹלָמוֹת: (שם אות ג')

[יט]. גַּם עַל־יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לִבְקֹעַ פְּתָחִים לְהַחֲזִיר גַּם אֲחֵרִים בִּתְשׁוּבָה, לְהוֹצִיאָם מִמְּצוּדוֹת שֶׁהֵם נִצּוֹדִים בָּהֶם: (לק"א סי' קי"ב)


ועוד יש לציין לדברי רביה"ק בליקו"מ חלק ב' תורה מ"ט, שבעיני השי"ת עבודת השם בלי יצר הרע אינה עבודה שלמה.
http://rabenubook.com/ליקוטי-מוהר״ן-תנינא-מט/
 
ספר וסופר אמר:
ילמדנו רבנו עצה להוציא הדברים מפי באמת, כי מבחינת מדרגתי הקטנה והרחוקה מאוד מגדול העובדים בדורות האחרונים הננמ"ח זי"ע, זה תלי תניא בדלא תניא, וכמו עצה לסגור מינוס של 10,000, פשוט לקחת 100,000 ולהפריש מזה מעשר..
לאדם שקרן כמוני יותר קשה 'להוציא מפי הדיבורים באמת', מאשר לכוון.

עכשיו כשהבאתי את הדברים במקור, יובן לך מה כוונתו להתפלל באמת, באופן שזו עצה השוה לכל נפש.
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
נראה כאילו לדבריך מי שרח"ל נכשל ועשה עבירה (ואין צדיק בארץ וכו') אין ראוי לתת לו עצה שיוכל בכ"ז להתפלל... אלא צריך להתיאש ולא ולהתפלל כלל כל עוד לא הגיע לדרגא תמידית של צדקות ללא כשלונות (מה שלא שייך במציאות כ"ש ללא תפילה). ומכאן ביקורת (מרומזת כמובן) על אותם צדיקים שרוצים לרומם ולהגביה גם את השפלים ולתת גם להם עצות כנגד היצר הבוער כאש....

ה' יצילנו מדרך זו.

והנה רביה"ק מרבה להזהיר לשמור את המוח מחכמות חיצוניות ותאוות ויש לו ע"ז תורות שלמות (למשל תורה ה' "בחצוצרות" עוסקת בזה)
אבל גם למי שכבר נפל בזה יש לרביה"ק עצות נפלאות.

נדמה לי שהרחיק כבודו לכת בשיפוטו את דברי הרב @שאר לעמו שליט"א, הוא רק אמר את דעתו שאין משהו מיוחד בתפילה שנמנע על ידי עבירה יותר מכל דבר אחר בתורה.

עכ"פ, לעיקר דבריך, ברור שהצדק האיתך בכוונת דברי רביה"ק, שיש להתאמץ למצוא פתח לדבר דיבורי אמת בכל מצב, ולא כפי שכתבתי אני, ומטרת העצה הזאת - לעלות על דרך המלך בתפילה עצמה, ולהשיג חיבור אליה שוב. [וכמובן אין זה נוגע כלל לענין כוונה במילות התפילה וכמבואר בראשונים הנ"ל, אלא הוא מתעסק נטו בחיבור של אדם לקדושה הדרוש לתפילה, והחידוש הוא שאין זה שתי סוגיות זו על גבי זו, אלא זו לצד זו. כמובן שמי שמחובר לקדושה גם הכוונה יותר קל לו, וכמו שכתב @שאר לעמו].

ולעיקר הענין של בקורת על צדיקים וכו', הערה קטנה, ובאוירה ידידותית באמת, על השם שבחרת לעצמך [ההערה היא כללית על הציבור, אולם אני 'מלביש' אותה על נקודה זו].

להיות ברסלבר היום, במידה שניכר שהינך, מצריך שכדי להיות מוגדר 'ליטאי לשעבר', שתהיה לך מידה ניכרת של בקיאות/נסיון לעבוד על פי ביהמ"ד הליטאי לפחות באותו השיעור אם לא יותר.
וזהו המצב היום, שנדמה כאילו יש דרך רק במקומות שונים כחב"ד וברסלב, והדרך הליטאית זה סתם כך מה שהיה פעם וזהו, או גרוע מכך - 'קרירות', 'שכלתנות', 'דבקות בתורה על חשבון הקשר עם בו"ע' וכדו'.
אולם, יש לי לגלות את אזנך, שספרי הגר"א, הנפש החיים, ר' מנדל משקלאב, ואחריהם בעלי המוסר, ר' ישראל, הסבא מקעלם, הסבא מסלבודקא ור' ירוחם, תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם - היו ועודם בעלי עבודה גדולים מאוד, והעמידו דרך סלולה בעבודה, בתפילה, באמונה וביציאה מהיצר הבוער כאש.
אלא שככל דרכי הישיבות, כל דברי תורתם נאמרו מתוך עמקות עיונית, וצריך ללמוד את דבריהם בעמל התורה, ובשימוש תלמידי חכמים כדי לעמוד על סוף דבריהם ולהוציא מהם דרך סלולה בעבודה. וזה באמת חסר היום, כי לא מרובים תלמידי החכמים שניתן להדבק בהם בצורה בלתי אמצעית ולקבל מהם דרך זו.

והנה, אני לכשעצמי לא חושב שבברסלב זה כל כך שונה, כי למיעוט הבנתי, הספר 'ליקוטי מוהר"ן' הוא ספר עמוק מאוד, וכדי להבינו על בוריו צריך להכיר טוב את כתבי האר"י, אלא ששפתו העשירה והפשוטה מושכת אחריה רבים, ומקבלים ממנה תועלת גם אם אינם יורדים לסוף דעתו. [בנפש החיים זה גם יכול להיות כך, אלא שמעטים העסוקים בו, מתחילתו לסופו (אולי שער ד' שלו, גרם ריחוק משעריו הראשונים)].

ולסיכום: כאשר מישהו מגדיר את עצמו על פי המקום ממנו הוא יצא, זה אומר דרשני, כמה הוא באמת ינק מהמקום שהוא יצא ממנו, והאם אין בדבריו זלזול וביקורת כלפי אלו שדרכם אולי פחות נוצצת, אבל יורדת לעמקי תהומות היצר ונוסקת לגבהי מרומי שמים.

ושוב - באוירה ידידותית.

 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
אכן זו היתה כוונתי
וגם מסכים אני עם דבריך שיש משהו בהתרסה של ברסלבר כלפי מוצאו (שהוא כתב), אף שזו התרסה כלפי עצמו לא כלפי אחרים שלא נראה שזה מענינם.
 
אני חלילה לא מזלזל במקום שממנו באתי, ובו גדלתי רוב חיי, וב"ה זכיתי ללמוד המון תורה ועבודת ה' בדרך הליטאית. ותאמין לי שאני בקי מאד מאד בחומר. למדתי המון בספרי גאוני ליטא ובעלי המוסר, הראשונים והאחרונים, מנפה"ח עד הרב דסלר והרב פינקוס. זכיתי גם להכיר צדיקים וגדולי עולם, וללמוד מהם ולשמוע שיחות מגדולי התורה וגדולי המשגיחים ובעלי המוסר לרוב.
אבל נכון שכיום כמעט לא תשמע ממני כלום ע"פ בית המדרש הליטאי, כי לפני כמה שנים החלטתי החלטה אישית חזקה ללכת אך ורק אחרי רבינו.

הדרך הליטאית היא לא קרירות וכו', אבל מצוי מאד שליטאים הם קרים יותר וכו'.
היו פה למשל בעבר דיונים בנושא לנסוע למירון או לא בלג בעומר, ונכתבו פה דברים שצריך ללכת למקוה אחרי שקוראים אותם. זלזול מוחלט בכל היקר והקדוש במעטה של "זהירות מביטול תורה".

דרכם הקדושה של גאוני ליטא ובעלי המוסר הצמיחה אלפים ורבבות עובדי ה' וגדולי תורה ויראה.
אבל בדור הזה צריך את ברסלב.

רביה"ק לא דיבר רק לדורו, אלא הדגיש כמה פעמים שדבריו נועדו עבור "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום וכו' ואת אשר איננו פה עמנו היום וכו' והודעתם לבניך ולבני בניך".
ראב"ן אמר שכאשר יורד לעולם אור חדש (רשב"י, האר"י, הבעש"ט ורביה"ק שחידשו דבר בעולם) אז - זה לעומת זה מתגברים קשיים ונסיונות חדשים שלא היו קודם לכן, שאין אפשרות להתמודד עמם בלי האור החדש. (וכאור החסידות שבקע בזמן תחילת ההשכלה. אמנם גם היו הישיבות ותנועת המוסר, אך הם היו יחידי סגולה, וגם מהם הרבה נפלו לקומוניזם וכד'. בישיבות היו מתי מעט - ביחס לכמות היהודים באירופה. שמעתי מסבי שהיה גר באחת הערים הליטאיות הגדולות והמפורסמות שבנערותו בכל אותה עיר היה רק בחור ישיבה אחד וכולם צחקו עליו) ואמנם רביה"ק היה לפני יותר מ200 שנה, אך עיקר אורו והשפעתו הולכים וגדלים בימינו דווקא.

בימינו הולכים וגדלים נסיונות קשים ונוראים ואיומים, ורבים רבים נופלים חללים, יש כאלה שנופלים, יש כאלה שנשארים עם הבגדים החיצוניים אבל רק איתם.
ולמה שקורה היום ולמה שעובר על אנשים היום - אין תשובה ליטאית. אותם גדולי עולם לא חלמו על מציאות כזאת, ומעולם לא דיברו למצבים כאלה. לכל היותר הם יכולים להזהיר לא ליפול (וזה מה שעושים היום רבני הערים וגדולי הדור) אבל אין להם דרך לעזור להתמודד מבפנים. יש אולי תשובות פסיכולגיות וכאלה, אבל אין דברים אמיתיים, לאמיתה של תורה, שיכולים לגרום אפילו למי שנמצא בנ' שערי טומאה לזכות להגיע להגיע לנ' שערי קדושה, בדרך קלה ומעשית ופשוטה המתאימה למצב הרוחני.

וזו אחת מהרבה סיבות לכך שבדור הזה יותר ויותר יהודים מרגישים שרק רביה"ק מדבר אליהם, מחיה את נפשותיהם, מחזק את רוחם ומעודד אותם, ואף גורם להם להצליח ולהגיע להשגים גדולים ועצומים ברוחניות. רבינו הוא רופא הנפשות. "בעל השדה". הנשמה שערבה לקב"ה על בריאת העולם נגד קטרוג המלאכים. הוא זה שלקח את האחריות על כלל ישראל שלא ידח ממנו נדח וכולם ישובו בתשובה.

לגבי "בעל השדה": הנה תורה ס"ה "ויאמר בועז אל רות" שנאמרה ע"י רביה"ק לאחר ובעקבות פטירת בנו הקדוש שלמה אפרים ז"ל.
http://rabenubook.com/%d7%9c%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%98%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%94%d7%a8%d7%b4%d7%9f-%d7%a1%d7%94/
וראה עוד את מעשה מז' בעטלירס ("ואני רופא אותה") ויש הרבה מקומות שמדברים מזה שיכלה הדף ולא יכלו המראה מקומות.
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
 
אני חלילה לא מזלזל במקום שממנו באתי, ובו גדלתי רוב חיי, וב"ה זכיתי ללמוד המון תורה ועבודת ה' בדרך הליטאית. ותאמין לי שאני בקי מאד מאד בחומר. למדתי המון בספרי גאוני ליטא ובעלי המוסר, הראשונים והאחרונים, מנפה"ח עד הרב דסלר והרב פינקוס. זכיתי גם להכיר צדיקים וגדולי עולם, וללמוד מהם ולשמוע שיחות מגדולי התורה וגדולי המשגיחים ובעלי המוסר לרוב.
באותה מידה אני מצהיר שאני ברסלבער לכל דבר וענין, כי גם אני הגיתי בדברי רביה"ק ימים ולילות, ויש תורות שחזרתי עליהם פעמים אינספור.
הדרך הליטאית היא לא קרירות וכו', אבל מצוי מאד שליטאים הם קרים יותר וכו'.
היו פה למשל בעבר דיונים בנושא לנסוע למירון או לא בלג בעומר, ונכתבו פה דברים שצריך ללכת למקוה אחרי שקוראים אותם. זלזול מוחלט בכל היקר והקדוש במעטה של "זהירות מביטול תורה".
לא דיברתי על הליטאים, דיברתי על הליטאיות [אגב, זה לא באמת קשור לארץ המוצא, כידוע, אבל נמשיך עם זה], יש אנשים מבינינו שלא יודעים שרוב מוחלט של דברי הגר"א המודפסים הם בנסתר.
דרכם הקדושה של גאוני ליטא ובעלי המוסר הצמיחה אלפים ורבבות עובדי ה' וגדולי תורה ויראה.
אבל בדור הזה צריך את ברסלב.

....

בימינו הולכים וגדלים נסיונות קשים ונוראים ואיומים, ורבים רבים נופלים חללים, יש כאלה שנופלים, יש כאלה שנשארים עם הבגדים החיצוניים אבל רק איתם.
ולמה שקורה היום ולמה שעובר על אנשים היום - אין תשובה ליטאית. אותם גדולי עולם לא חלמו על מציאות כזאת, ומעולם לא דיברו למצבים כאלה. לכל היותר הם יכולים להזהיר לא ליפול (וזה מה שעושים היום רבני הערים וגדולי הדור) אבל אין להם דרך לעזור להתמודד מבפנים. יש אולי תשובות פסיכולגיות וכאלה, אבל אין דברים אמיתיים, לאמיתה של תורה, שיכולים לגרום אפילו למי שנמצא בנ' שערי טומאה לזכות להגיע להגיע לנ' שערי קדושה, בדרך קלה ומעשית ופשוטה המתאימה למצב הרוחני.
ב"ה, עבדך הנאמן, למד ומלמד בדרך הליטאית, ואני רואה בעצמי בחבריי ובתלמידי פירות ופירי פירות. וגישור דברי התורה בין דורות, זה דבר הדורש עמל ויגיעה, אבל זה אפשרי בהחלט. אין ספק שיש אנשים מסוג מסוים שצריכים יותר את הדרך של ברסלב, כי הדרך השניה כבדה להם יותר וכו', אולם אין בזה כדי לקבוע כי כל העם מקצה עד קצה צריך את זה. וכל אחד צריך למצוא את המתאים לו על פי שורשו ואופיו.

ואקח משל אחד לגבי דרכי העבודה, מה שקרה איתי, ואכתוב בקיצור ובדרך רמז, והמבין יבין.
גם אני תקופה מסוימת בישיבה הגדולה, בזמנים קשים כמו תקופת דכדוך וכדו', נדבקתי לברסלב. ואע"פ שעוד קודם לכן הייתי רגיל לפרש את שיחתי לפני השם וכמו שהיה נוהג החפץ חיים ועוד קדושי עליון, שאבתי מרבנו עידוד ונחמה ועוד ועוד, וכן הרגלתי את עצמי לדבר לפני השם את אשר על ליבי.
אולם אחרי תקופה, הרגשתי שכמה שאני מתקרב להשם על ידי הדיבור, כך מצד שני אני מתרחק ממנו. כי הקרבה הגדולה הזאת מנעה ממני לחוש את העוצמה שבקרבה אליו, את גדלות והרוממות, את היראה הפשוטה והתמימה שכל ילד חרדי יש לו כאשר הוא מזכיר שם שמים.
ואז פגשתי פעם בלי משים, את הפסוק בקהלת [ה, א] אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים: כי בא החלום ברב ענין וקול כסיל ברב דברים:
הרגשתי שכאן טמון הסוד, כי בדיוק כמו שהתועלת מגיעה מההכרה שאין קרוב יותר קרוב ממנו, כך העוגן והמשענת בחיים, בריאות הנפש ורוממות הרוח, נובעת מההכרה שאין רחוק יותר ממנו, וכמו שנאמר - 'מרחוק ה' נראה לי'. 
וכבר צווחו חז"ל במסכת ברכות על ענין אחד שנראה כהתנהגות של קרבה יתירה כלפי מעלה 'חברותא כלפי שמיא?'. וכמה נעימה ונחמדה אמרתו של הקוצקר, על המשנה 'לעולם אל ירבה אדם שיחה עם האשה, באשתו אמרו וכו'. ואמר שב-אשת"ו, ר"ת = 'אדנ"י שפתי תפתח ופי', שעל זה נאמר 'אל תרבה'.
[וכבר אמר הקוצקער, שאע"פ שר' לוי יצחק פתח שערי אהבה לרווחה, עמלו קשה הצדיקים אחרי מותו לסגור אותם].

והנה זה ודאי, שכל ציטוט נכון יש ציטוט כנגדו, ['ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו'], רק רציתי להראות, שלאט לנו מלעבור את הגבול והמידה לכאן ולכאן, ולכל מעלה גדולה ככל שתהיה יש גבול המגביל אותה מימינה ומשמאלה.

ועוד יש דברים איתי בענין הזה, מהיכרות קרובה בכל מיני ענינים, ואשים קנצי למילין.
 
 
לגבי התבודדות, ראה בספה"ק השתפכות הנפש התייחסות לכל הטענות, ומי לנו גדול מדוד המלך ע"ה שנהג כן כל ימיו. ועד זמן אנשי כנה"ג זו הייתה צורת התפילה, מאברהם אבינו והלאה.
לגבי כמה זמן - רבינו אמר שעה ביום. (ודאי שאפשר יותר, אבל צריך גם לעשות עוד דברים. ללמוד את כל התורה, לקיים את שאר המצוות. אך באמת היו רבים מגדולי הצדיקים מאנ"ש שבילו ימיהם בתפילות)
לגבי יהיו דבריך מעטים - הכוונה לתוכן הדברים וצורת הדיבור. וגם רביה"ק מדבר נגד התבודדות שאינה כראוי.

ולא נכון שדרך רביה"ק היא רק לחלשים ורק לתקופת דכדוך, רביה"ק הוא מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. באנשי הצדיק יש גדולי עולם, ובין תלמידיו היו וישנם שרפי מעלה קדושי עליון. מה שציינתי לכך - שצריך את זה לחלשים זו רק נקודת מבט אחת. לחזקים צריך נקודת מבט הפוכה - רביה"ק מראה להם שהם עוד לא התחילו בעבודת ה' ויש להם עוד הרבה מה להתקדם.

וראה תורה ו' "קרא את יהושע", על עניין רצוא ושוב. http://rabenubook.com/%d7%9c%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%98%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%94%d7%a8%d7%b4%d7%9f-%d7%95/
וקיצור הדברים למעשה במשיבת נפש אות א'

מִי שֶׁרוֹצֶה לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה מְאֹד, שֶׁלֹּא יַפִּיל וְלֹא יְרַחֵק אוֹתוֹ שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם בֵּין בַּעֲלִיָּה וּבֵין בִּיְרִידָה.
וּבְכָל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו יְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ (שֶׁקּוֹרִין דֶּער הַאלְטִין זִיךְ) וִיקַיֵּם: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אַתָּה וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ", שֶׁגַּם בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת יְכוֹלִין לְקָרֵב אֶת עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי גַּם שָׁם הוּא יִתְבָּרַךְ נִמְצָא, בִּבְחִינַת "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ" ("לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן" ח"א סִימָן ו')
כְּשֶׁרוֹצֶה אָדָם לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת, הַיְנוּ בָּקִי בִּ"רְצוֹא" בָּקִי בְּ"שׁוֹב", שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת "עַיֵּל וְנָפִיק", בְּחִינַת: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ".
הַיְנוּ מִי שֶׁרוֹצֶה לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, צָרִיךְ לַחֲגֹר מָתְנָיו שֶׁיִּתְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם תָּמִיד, בֵּין בַּעֲלִיָּה בֵּין בִּירִידָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל – הִנֶּךָּ", הַיְנוּ, בֵּין שֶׁיִּזְכֶּה לְאֵיזֶה עֲלִיָּה לְאֵיזֶה מַדְרֵגָה גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה, אַף־עַל־פִּי־כֵן אַל יַעֲמֹד שָׁם וְלֹא יִסְתַּפֵּק עַצְמוֹ בְּזֶה, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בָּזֶה מְאֹד, לֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁהוּא צָרִיךְ לֵילֵךְ יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְכוּ' שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בָּקִי בִּרְצֹא וְכוּ'.
וְכֵן לְהֵפֶךְ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יִפֹּל ח"ו, לְמָקוֹם שֶׁיִּפֹּל, אֲפִלּוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת ח"ו, גַּם שָׁם אַל יִתְיָאֵשׁ אֶת עַצְמוֹ לְעוֹלָם בְּשׁוּם אֹפֶן, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה. רַק יְחַפֵּשׂ וִיבַקֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא וּבְכָל מַה שֶּׁיּוּכַל. כִּי גַּם בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת נִמְצָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְגַם מִשָּׁם יְכוֹלִין לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ. וְזֶה בְּחִינַת: "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ" בְּחִינַת בָּקִי בְּ"שׁוֹב", כִּי אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה כִּי אִם כְּשֶׁבָּקִי שְׁתֵּי בְּקִיאֻיּוֹת אֵלּוּ.
וּבֶאֱמֶת הִיא בְּקִיאוּת גָּדוֹל מְאֹד, שֶׁיִּזְכֶּה לֵידַע, שֶׁצְּרִיכִין לְיַגֵּעַ עַצְמוֹ וְלִטְרֹחַ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם תָּמִיד וּלְצַפּוֹת בְּכָל עֵת לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אַל יִפֹּל מִשּׁוּם דָּבָר וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה ח"ו, אַף־עַל־פִּי־כֵן אַל יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ כְּלָל וִיקַיֵּם "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ" כַּנַּ"ל.
וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי בְּקִיאֻיּוֹת אֵלּוּ אֲזַי הוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, וְאָז יְמִין הַשֵּׁם פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ וְזוֹכֶה לִכְבוֹד הַשֵּׁם וְנַעֲשֶׂה עַל־יְדֵי־זֶה אָדָם לָשֶׁבֶת עַל הַכִּסֵּא – אַשְׁרֵי לוֹ. (עַיֵּן תְּשׁוּבָה אוֹת י')


וראה עוד מזה בליקוטי עצות ערך תשובה
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
ולא נכון שדרך רביה"ק היא רק לחלשים ורק לתקופת דכדוך, רביה"ק הוא מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. באנשי הצדיק יש גדולי עולם, ובין תלמידיו היו וישנם שרפי מעלה קדושי עליון. מה שציינתי לכך - שצריך את זה לחלשים זו רק נקודת מבט אחת. לחזקים צריך נקודת מבט הפוכה - רביה"ק מראה להם שהם עוד לא התחילו בעבודת ה' ויש להם עוד הרבה מה להתקדם.
אין ספק.
אולם בשביל זה עדיין אין לנו ולכל הדור את ההרגשה שצריך את ברסלב.
אני לכשעצמי עוסק בתורתו עד היום, וכמו תורת האלטע'ר רב'ה, איזביצה ועוד, וכמובן תורת רבני בית המדרש שלתוכו נולדתי כנ"ל.

רק להבהיר: מה ברסלב חושבת על עצמה אני יודע, [מסתבר שכך גם רוב הציבור האנטלגנטי שניסה לטעום פעם מטעמה הערב], ואין טעם לנסות להביא מקורות לזה מתוך הכתבים עצמם.

לגבי ההתבודדות וטעויותיה, לא באתי לומר שאין לברסלב מה לומר, אולם רציתי להראות שלהגיד 'הייתי שם' וראיתי שזה לא מתאים או לא מספיק וכו', זה אף פעם לא טענה.
 
אני חושב שנעצור את זה כאן. אני כמובן אמשיך לחשוב "מה שברסלב חושבת על עצמה" ע"פ הכתוב בספרי רביה"ק ותלמידיו.
אתה מן הסתם תמשיך לעבוד את ה' איך שנראה לך נכון, וכדאי גם שתבקש מה' שינחה אותך בדרך האמת. (גם אני עושה את זה, עדיין)

מש"כ שאין לכל הדור את ההרגשה וכו' ושרבים עדיין מצליחים בדרכים אחרות וכו' יתכן שזה כי התהליך הזה הוא רק באמצעו או בתחילתו. ועדיין יש את אלה (בפרט היותר מבוגרים) שלא חשים כך, אבל זה רק יגדל ויגבר יותר ויותר בעתיד. היינו שהדור ירד עוד יותר, ויותר יהיה מורגש המרחק בין דברי גדולי הדורות הקודמים לימינו ויהיה צריך את רבינו שדיבר לדור אחרון - וכדברי ראב"ן הנ"ל.
 

שרביה

משתמש ותיק
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
מש"כ שאין לכל הדור את ההרגשה וכו' ושרבים עדיין מצליחים בדרכים אחרות וכו' יתכן שזה כי התהליך הזה הוא רק באמצעו או בתחילתו. ועדיין יש את אלה (בפרט היותר מבוגרים) שלא חשים כך, אבל זה רק יגדל ויגבר יותר ויותר בעתיד. היינו שהדור ירד עוד יותר, ויותר יהיה מורגש המרחק בין דברי גדולי הדורות הקודמים לימינו ויהיה צריך את רבינו שדיבר לדור אחרון - וכדברי ראב"ן הנ"ל.

הרב הברסלבר צריך לזכור מה שאמר א' הצדיקים מהדור הקודם שלקב"ה יש הרבה צדיקים כל אחד ודרכו שלו וכל אחד ואחד הקב"ה מראה לו שדרכו היא היא הדרך האמיתית והנכונה בעבודת ה' מכיון שכך האמת שצריך כל אחד מהצדיקים והדרכים האלו כי הרבה דרכים למקום והמשיל זאת לצבא שיש חיל הים הים, חיל האויר, חיל רגלי, חיל תותחנים וכו' וכו' כך לקב"ה יש צבא עם כל מיני חילות כל אחד עובדו בדרך המיוחדת שהקב"ה נתן בליבו שהיא הדרך האמיתית, והמשיך אותו צדיק ואמר: אבל הצדיק שהוא גם חכם יודע ומבין שגם לחבירו הקב"ה נתן בליבו כי דרכו היא האמיתית. וד"ל.
אני חושב שדי ברור מה התכוונתי ולא הכוונה על הרה"ק ר' נחמן מברסלב עצמו אלא על תלמידיו עד ימינו אנו שחושבים שכולם צריכים להיות ברעסלעבערס ואם לא לא עבדו את השי"ת מימיהם. וכולם צריכים להגיד רבינו ולא חלילה ר' נחמן מכיון שהוא רבן של כולם, וכו' וכו'.
צדיקים תזכרו יש עוד דרכים ועוד צדיקים שגם הם יכולים לעזור ועוזרים למאות ואלפי יהודים בכל רחבי הגולה וגם בפנימיות ולא כמו שאתם חושבים.
אלא שברור שבדורינו הרבה מאוד מהדרכים התערב בהם גם מתורת ר' נחמן שכידוע בדור זה כל הדרכים כלולות מכל מיני דרכים ויש בכך הסברים פנימיים ויש לכך מקורות בדורות הקודמים ואכהמ"ל. וכמו כן התערב בכל הדרכים מעוד דרכים וכן הרבה דברים שמובאים מר' נחמן מובאים מעוד הרבה צדיקים בדורות הקודמים אלא שתלמידיו שמו על כך דגש חזק במיוחד ועל כן נקרא על שמו.
מסירת מודעא: לא התכוונתי חלילה וחס לזלזול ולו הקל ביותר באותו צדיק קדוש וטהור אלא למה שעשו תלמידיו כאילו הוא הוא ולא אחר לכולם.
מקווה שהובנתי נכונה שלא להוציא דברים מהקשרם.
 

יעקב שלם

משתמש ותיק
ווארט מפורסם של ר' שלמה אייגר
לעת"ל הקב"ה עושה מחול לצדיקים

העניין במחול שכ"א מהצדיקים קרוב במידה שווה להקב"ה
 
י'שי אמר:
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
מש"כ שאין לכל הדור את ההרגשה וכו' ושרבים עדיין מצליחים בדרכים אחרות וכו' יתכן שזה כי התהליך הזה הוא רק באמצעו או בתחילתו. ועדיין יש את אלה (בפרט היותר מבוגרים) שלא חשים כך, אבל זה רק יגדל ויגבר יותר ויותר בעתיד. היינו שהדור ירד עוד יותר, ויותר יהיה מורגש המרחק בין דברי גדולי הדורות הקודמים לימינו ויהיה צריך את רבינו שדיבר לדור אחרון - וכדברי ראב"ן הנ"ל.

ולא הכוונה על הרה"ק ר' נחמן מברסלב עצמו אלא על תלמידיו עד ימינו וכו'
מסירת מודעא: לא התכוונתי חלילה וחס לזלזול ולו הקל ביותר באותו צדיק קדוש וטהור אלא למה שעשו תלמידיו וכו'
מה שכתבת יכול להישמע חכם ולצאת דעה פופולרית.
אבל הוא שקר מוחלט, ואני מוחה על כבוד תלמידי רבינו הקדוש.

לא ע"פ דעתי כתבתי, ומה שחושבים חסידי ברסלב זה לא מהבטן שלהם.
הכל כתוב במפורש בספרים ונאמר ע"י רבינו בעצמו.
שום דבר לא "עשו תלמידיו", חושבים את זה רק מי שאין להם מושג מהספרים עצמם ובמסורת שבע"פ.

תלמידי רביה"ק חרדו לכל מוצא פיו ודקדקו בכל מילה שלו כמו בחומש ובמשניות.
לא הוסיפו ולא גרעו אות אחת.

רביה"ק הסמיך את תלמידו הקדוש מוהרנ"ת זי"ע לחלוטין, והוא זה שאמר לשמוע לו ושהוא זה שהבין את כל דבריו אל נכון.
כל מה שחסידי ברסלב "חושבים", נאמר על ידי רביה"ק בעצמו!!
הכל מופיע בספרים. הכל מבואר. בתורות, בהלכות, בסיפורי מעשיות, בחיי מוהר"ן, בביאור הליקוטים ובפרפראות, בספרי הליקוטים ובעדויותיו של רבי לוי יצחק ב"שיח שרפי קודש".

ואסיים בציטוט מפורש מדברי רביה"ק זי"ע (בחיי מוהר"ן רס"ב):

כַּמָּה פְּעָמִים חָזַר בְּעַצְמוֹ דִּבְרֵי הָעוֹלָם שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו שֶׁאֵין כָּאן מְמֻצָּע, רַק אוֹ שֶׁהוּא חַס וְשָׁלוֹם כְּמוֹ שֶׁהַמִּתְנַגְּדִים בּוֹדִים עָלָיו וְכוּ' הַדּוֹבְרִים עַל צַדִּיק עָתָק רַחֲמָנָא לִצְלַן וְכוּ' אוֹ אִם הוּא לְהֶפֶךְ שֶׁהוּא צַדִּיק אֲמִתִּי, אֲזַי הוּא חִדּוּשׁ נִפְלָא וְנוֹרָא וְנִשְׂגָּב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר בְּמחַ אֱנוֹשִׁי כְּלָל. כִּי כָּךְ הָיוּ רְגִילִים רב הָעוֹלָם לוֹמַר עָלָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וְהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה חָזַר בְּעַצְמוֹ דִּבּוּרִים אֵלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים וְרָמַז לָנוּ שֶׁהָאֱמֶת הוּא כֵּן שֶׁאֵין כָּאן מְמֻצָּע. וְהַבּוֹחֵר יִבְחַר לוֹ הָאֱמֶת כִּי הָאֱמֶת הוּא אֶחָד. [וְעַיֵּן בְּסִימָן נ"א בְּלִקּוּטֵי א] וּמִזּאת הַשִּׂיחָה בְּעַצְמָהּ יוּכַל לְהָבִין מְעַט גְּדֻלָּתוֹ כִּי עַל יְדֵי עצֶם הַהִתְנַגְּדוּת וְהַמַּחֲלקֶת יוּכַל לְהָבִין הָאֱמֶת בְּהֶפֶךְ מַמָּשׁ וְיִתְפַּלֵּא עַל עצֶם גְּדֻלָּתוֹ בְּלִי שִׁעוּר כִּי אֵין כָּאן מְמֻצָּע כַּנַּ"ל וְהָבֵן הֵיטֵב הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ

ולמעשה כל מי שקצת מתחיל ללמוד את הנושא כמו שצריך מבין את זה מתוך התורות עצמן.
לוגית לא שייך שתהיה כאן דרך אמצע, כי רביה"ק עצמו אמר הכל. אז אם להתנגד אז לא שייך בו זמנית לקרוא לו הרה"ק אבל לא לקבל את ה"הגזמות של הברסלבים", ואם להאמין שזה צדיק אמיתי אז מוכרחים לקבל שדיבר אמת, ומה שזה אכן פלא פלאות וחידוש עצום שיהיה צדיק כזה בדורות אחרונים - בשביל זה צריך ללמוד כמו שצריך את החומר ולעשות שימוש אצל תלמידים שקיבלו את הדרך המסורה מדור לדור כפי שהיא, אז להבין את העניין טוב.

לגבי מה ששיבח עצמו ושאר שאלות שיש לאנשים על ברסלב מצו"ב 2 קונטרסים
https://docs.google.com/file/d/0B9EcvudHT-etZEdWTFdmVFNIb0E/edit
https://drive.google.com/file/d/1a1eccB8xTGIh0hnwkR8jIisCqEen0lIq/view

לנטפרים
https://send.magicode.me/send-file/file/0795bf1d5a5d78fc212f12c60b257c8cb15eede0/view
https://send.magicode.me/send-file/file/8f3057a78fa291f64a180496e7b7ece6d80524e9/view
 
יעקב שלם אמר:
שכ"א מהצדיקים קרוב במידה שווה להקב"ה

מוהרנ"ת זי"ע כתב שטענות השבטים על יוסף המשול תמשול בנו, וכן טענת קורח מדוע תתנשאו על קהל ה'.
הפגם שלהם היה שהסכימו לקבל שהוא צדיק אבל לא יותר מהם ושכולם שוים.
https://www.breslev.org/breslev-articles/%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%A9%D7%91/
https://www.breslev.org/breslev-articles/ליקוטי-הלכות-לפרשת-קורח/
 

שרביה

משתמש ותיק
גם אם אמר זאת הרה"ק עדיין היו וישנם עוד צדיקים בכל הדורות ומכל העדות והחוגים שיש להם עוד דרכים בעבודת ה'.
ודבר זה פשוט וברור לכל בר דעת ולכל מאמין בהקב"ה ובאמונת צדיקים ויודע ומבין שלקב"ה לא היה צדיק אחד בלבד מיום שנברא העולם ועד לימות המשיח ואולי אף לאחר מכן.
וממילא אף אם חסידי הרה"ק אוחזים בדרכו אין זה מחייב שכולם צריכים להיות ברעסלעבערס וכמו שאמר הרב ברסלבר כי זה תהליך וכו'.
 

שרביה

משתמש ותיק
וכן באמת לא תמיד אפשר להבין דבריו הקדושים ממילא חסידיו ידבקו במאמריו ובדרכו אף בדברים אלו ושאר העולם אינו מחוייב לכך כיון ששוב אחזור ואומר היו וישנם לקב"ה עוד צדיקים ועוד דרכים.
וכבר ציטטתי בשם א' הצדיקים מה שאמר על כך.
(וראוי לציין כי יש הרבה דברים הנאמרים בציבור בשמו המובאים מעוד ספרים מספרי תלמידי הבעש"ט (רק לפעמים בקצת יותר עדינות ופחות דגש בפרט בנושאים דקים ועדינים))
ודרך אגב מה שדיבר מגדולת עצמו היו עוד צדיקים שנהגו כן כגון הרה"ק מקאמרנא.
ושוב הנני מוסר מודעא שלא ישמע כשמץ זלזול בקדוש וטהור חלילה אלא על כך שחושבים שאם לא ברסלב אין עבודת ה'. מי שאינו עוסק בתורת רבינו (וחס מלומר אחרת כולם צריכים לומר רבינו) אינו יכול להיות יהודי אמיתי. עד שלא יגמר התהליך לא יוכל לבוא המשיח וכדו'.
 
 

יאיר

משתמש ותיק
הגר"א:
"וּבְבֹאָהּ (של הנשמה) לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ (לתפילה) אָמַר עִם־הַסֵּפֶר (יתפלל מתוך הסידור ממש, יסתכל היטב המילה ואח"כ יקראנה) יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה (מחשבות והרהורים זרים) וכו'  " (אסתר פרק ט פסוק כה)

הבעש"ט:
יש לו להאדם להתדבק כולו באותיות התפילה וינצל ממחשבות זרות

https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?p=57365#p57365
 

משלוח מנות

משתמש חדש
במבי אמר:
כותב ר' נחמן מברסלב בריש תורה ט' תהומות יכסימו (קיצור מוהר"ן)

כשאדם עמוד להתפלל אזי באים מחשבות זרות וקליפות ומסבבין אותו, ונשאר בחשך ואינו יכול להתפלל, ותכלית התקנה לזה שתראה שיצאו הדבורים מפיך באמת, ועל ידי התבה היוצאת מפיך באמת, היא תשים לך פתח בחשך שאתה נמוד בו, ותזכה להתפלל היטב.

וניסיתי להשתמש בעיצה זו מספר פעמים והיא עזרה לי מאד !

מה הכוונה יצאו הדבורים מפיך "באמת"? להתכוון באמת למה שאומרים?
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
משלוח מנות אמר:
במבי אמר:
כותב ר' נחמן מברסלב בריש תורה ט' תהומות יכסימו (קיצור מוהר"ן)

כשאדם עמוד להתפלל אזי באים מחשבות זרות וקליפות ומסבבין אותו, ונשאר בחשך ואינו יכול להתפלל, ותכלית התקנה לזה שתראה שיצאו הדבורים מפיך באמת, ועל ידי התבה היוצאת מפיך באמת, היא תשים לך פתח בחשך שאתה נמוד בו, ותזכה להתפלל היטב.

וניסיתי להשתמש בעיצה זו מספר פעמים והיא עזרה לי מאד !

מה הכוונה יצאו הדבורים מפיך "באמת"? להתכוון באמת למה שאומרים?
לי זה עוזר באופן שאני חושב כעת אני מוציא מילים אלו ב"אמת".
אולי תקרא לזה "כעת אני מוציא את המילים בתמימות"

אמנם עפ"ר מיד אח"כ מגיע מצב של "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים"  (ישעיהו ס-ב) אך יש תקווה ל"וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה"  (שם)
 
 
י'שי אמר:

ר' ישי, תגיד לי מה אתה רוצה שנתוכח ונריב פה בלי סוף? לא בא לי.
בא ננסה למצוא את המשותף וליישב את הדברים באופן שיתקבלו על הלב.
שים לב שאני משתדל לא לומר דברים מעצמי כלום, רק מה שכתוב בספרים, או שנמסר במסורת בע"פ.

ברסלב לא אוחזת שדרכים אחרות בעבודת השם אינן לגטימיות.
רבינו בעצמו דיבר והפליג בשבחם וגדולם של צדיקים שהיו בדורו. יש פרק שלם בחי מוהר"ן של ציטוטים מרבינו במעלת צדיקים אחרים.
אנ"ש תמיד כיבדו והעריכו את כל צדיקי הדורות, לא פחות מאף אחד אחר, ואפילו כאלה שחלקו על ברסלב ו"לא ידעו מרבינו". אף פעם לא שמעתי מגדולי ברסלב דברים נגד אדמורי צ'רנוביל, בעלז או סלונים.
רבינו עצמו גם אמר שכל הספרים שנתחברו "כולן צריכין מאד" לעולם.
והוא עצמו גדל ע"י לימוד בספרים אלה. (הוא עבר על הראשית חכמה אלף פעמים!) ספר המידות שחיבר (דהינו חלק א', שחיבר בילדותו) מיוסד על דברי חז"ל בכל התורה כולה.
ובהחלט רואים אצל אנ"ש שלומדים גם בשאר ספרי חסידות ובספרי מוסר, ובפרט רואים כך אצל הגרי"מ שכטר שליט"א.
ובודאי שאין חלילה זלזול בגדולי הדור, ואנ"ש נשמעים להם בכל דבר ועניין (אם זה גדולי העד"ח ואם זה הליטאים, כל אחד לפי השקפתו)
(אמנם כתבתי קודם שאני אישית מעדיף ללמוד רק בספרי ברסלב - כמובן לבד מהלימוד הרגיל, גמרא שו"ע ופוסקים - אבל זה הנהגה אישית שלי, ויתכן שבעתיד כשארגיש שהברסלב נכנס לי מספיק לדם - אוכל לשוב ולהנות גם משאר אוצרות התורה)

אבל ---

רבינו אינו צדיק רגיל. רבינו הוא הצדיק יסוד העולם. שורש נשמות ישראל.
הוא אחד מכמה צדיקים יחידים ובודדים הנקראים יחידי הדורות.
תורתו נוגעת לכל יהודי ויהודי באשר הוא.

זה לא "עוד חסידות", שאפשר ככה ואפשר אחרת.
זה גילוי בתורה שהקב"ה הביא לדור אחרון שנוגע לכל כלל ישראל. (כמו רשב"י, האר"י והבעש"ט)

רבינו הקדוש הוא התגשמות מאמר הרשב"י שעל ידו לא תשתכח תורה מישראל. (דהיינו דווקא ע"י תורת הנסתר שרשב"י גילה, באופן שגילה לנו אותה האר"י, וע"ז מיוסדת החסידות וע"ז מיוסדת תורת רביה"ק - דווקא ע"י זה יהיו מסוגלים לקיים את התורה גם מי שנפלו למקומות הכי נמוכים, לעשרה כתרין דמסאבותא, לנ' שערי טומאה) וכל מי שזוכה לנסוע לציונו הקדוש יכול לראות בעיניו מי ומי הבאים, ומה קורה להם שם!

תורותיו של רביה"ק זי"ע הן סודות וסתרי תורה קדושים ונוראים.
אין קץ לעומקן, אפשר לכתוב על כל קטע ספרים שלמים של פירושים ולחדש בזה בלי סוף.
אוקיינוסים של תורה יש לברסלב, אין סוף.
אמנם אף אדם בעולם לא יכול לרדת באמת לסוף דעתו (אחרת הוא היה בעצמו כמו רבינו) אבל רביה"ק נתן רשות לחדש בתורתו כמה שרוצים ובלבד שלא יוציא מהם שום דין חדש שאינו כדברי השו"ע. ובעולם הבא נזכה בעז"ה להבין באמת.
בתוך התורות שלו רבינו דיבר לכל יהודי ויהודי בכל מצב שהוא.
כל אדם, אפילו הגרוע שבגרועים יכול למצוא דרך מעשית וקלה לשוב לקב"ה - ע"י סודות התורה שגילה (ובזה נתקיים דברי רשב"י כנ"ל).

אז ----

נכון, הדרך הליטאית היא האמת הפשוטה. זו התורה, זה מה שקיבלנו בהר סיני וכך יהודי צריך להיראות.
אבל רבינו בא כדי לאפשר זאת.
לתת ליהודי את היכולת לקיים את התורה הזאת, בכל מצב שהוא נמצא.

דרך המוסר באה לעורר את היהודי לתקן מה שצריך לתקן.
רבינו בא לתת עצה אמיתית - שתהיה מסוגל בפועל לעשות זאת, ולחזק את רוחך שתאמין בעצמך וכחך ותשמח בנקודות הטובות, וע"י זה תוכל לתקן את מה שהמוסר מעורר אותך לתקן, וכן הוא מסייע בכוחו הגדול למתקרבים אליו.
(ומה שהבטיח שיתקן את מי שיבוא על ציונו ויוציאהו מהגהינום בפאות - הכוונה כאן בעולם הזה. היינו שיעזור לו לשוב בתשובה שלמה ולתקן את מעשיו, ואין הכוונה שיפטור אותו ממה שמגיע לו ע"פ מעשיו)

ולולא דמסתפינא הייתי אומר שאפשר להיות בו זמנית גם ליטאי לגמרי וגם ברסלבר לגמרי. ואין שום סתירה ביניהם.
(ר' שלמה זלמן חשין זצ"ל שנפטר לאחרונה, האמין בדרך הזאת. אני אישית לא אעשה את זה כי אני מרגיש שהדרך הליטאית שוברת אותי ומורידה אותי, אבל ע"פ אמת יתכן שאפשר. וגם יש לי חבר ויז'ניצר שנהיה ברסלב, שאומר שלא פחתה מעלת רבותיו בעיניו בכהוא זה, והוא כל הזמן אומר חידושים מהישועות משה וכד'.)

אז אם יש כאן מישהו שחש אנטגוניזם כלפי הדברים שלי וקיבל תחושה שאני מתכוון שרק אני בדרך האמת ואין מלבדה כלום וכולם בשקר -
אז אני מקוה שהבהרת הדברים כאן תועיל, והאמת והשלום אהבו.
וסליחה על האריכות.
 

נבשר

משתמש ותיק
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
דרך המוסר באה לעורר את היהודי לתקן מה שצריך לתקן.
רבינו בא לתת עצה אמיתית - שתהיה מסוגל בפועל לעשות זאת, ולחזק את רוחך שתאמין בעצמך וכחך ותשמח בנקודות הטובות, וע"י זה תוכל לתקן את מה שהמוסר מעורר אותך לתקן, וכן הוא מסייע בכוחו הגדול למתקרבים אליו.
מפאת שאין לי כח לויכוחים ארוכים וכדומה, רק אתעכב על מה שכתבת כאילו המוסר בא לעורר, ור' נחמן מחזק את רוחך וכדו', זה טעות חמורה מאוד מאוד בהבנת המוסר, לדעתי מעולם לא דרכה רגלך בשערי המוסר ובדרך רבותינו בעלי המוסר, סתם שמעת את המשגיח בישיבה קטנה צועק על אימת הדין וכדו', וכבר רמז לך ברוב חכמתו הרב @ספר וסופר ולא שמעת למילים היוצאים מבין השורות והלב, ר' חזקל העיד על עצמו שמעולם לא היה עצוב (וידוע כמה היה חי באימה ומורא), ליהוי ידוע שמי שכן עצוב לא עמד בסוד דרכיהם של רבותינו, במיוחד בדברים אלו צריך רב, ולא לקרוא סתם ספרי מוסר.
עוד עיין אצל ר' ישראל שכל לומד מוסר הוא חי מרגיש, ועוד עיין בשרידי אש שהכיר טוב מאוד את בעלי המוסר ואף למד עם ר' נפתלי (כמדומה שמצטייר שהוא מבין העצובים שבהם) אני מעתיק לשונו "שיטתו המוסרית בחינוך האדם את עצמו, בשבירת המידות ותיקון המידות, הגברת המאמץ הפנימי, חדוד ההרגשה, הגברת שלטון השכל, זיון הרצון והזנת הנפש", אין לי בעיה מה שאתה חושב על הדרך שבא אתה בוחר לך, רק אל תדבר על שיטות אחרות שלפי דעתי (באיך שאני קורא את הודעותיך) אין לך מושג בהם. 
 
הם מתוכחים
ואני עונה מה שכתוב בספרים.
הם עונים מה שעולה בראש באותו רגע
ואני עונה מה שכתוב בספרים.
עוד אחד קופץ לאשכול וזורק מה שנראה לו
ואני עונה מה שכתוב בספרים.
עוד אחד מנסה לתפוס אותי באיזו מילה העיקר לחלוק
ואני עונה מה שכתוב בספרים.
תוקפים אותי אישית שאני לא יודע כלום ולא למדתי כלום
ואני עונה מה שכתוב בספרים.

חברה, די.
ככה כתוב בספרים הקדושים של רבינו ותלמידיו.
נכון, זה חידוש גדול.
גם לי היה קשה לעכל.

אבל אין טעם להתווכח איתי ולתקוף אותי כי זה לא הדעות שלי. זה אתם מול רבינו.
ככה כתוב בספרים!
 

נבשר

משתמש ותיק
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
הם מתוכחים
ואני עונה מה שכתוב בספרים.
הם עונים מה שעולה בראש באותו רגע
ואני עונה מה שכתוב בספרים.
עוד אחד קופץ לאשכול וזורק מה שנראה לו
ואני עונה מה שכתוב בספרים.
עוד אחד מנסה לתפוס אותי באיזו מילה העיקר לחלוק
ואני עונה מה שכתוב בספרים.
תוקפים אותי אישית שאני לא יודע כלום ולא למדתי כלום
ואני עונה מה שכתוב בספרים.

חברה, די.
ככה כתוב בספרים הקדושים של רבינו ותלמידיו.
נכון, זה חידוש גדול.
גם לי היה קשה לעכל.

אבל אין טעם להתווכח איתי ולתקוף אותי כי זה לא הדעות שלי. זה אתם מול רבינו.
ככה כתוב בספרים!
האם מה שציינתי שכתבת כתוב בספרים שלך נא הראה, לשון חז"ל ניחזי אנן.
ועוד דבר מה "אתה" חושב. ותבין שהכל בסוף תלוי במה אתה חושב.
 
 
אתה נתפס לטפל ומתעלם מהעיקר, מנסה לתפוס במילה העיקר לריב.
לא ניתן לנהל שיחה בצורה כזאת.
כמובן שמש"כ על המוסר לא היה כדי להגדיר את דרך המוסר אלא בעיקר נסמך על מה שבא אחרי זה.
וכן, זה לא דעה שלי, קיבלתי אותה בע"פ מזקני אנ"ש, ואף ראיתי את זה כתוב בספר בן זמננו של אחד מגדולי המשפיעים (ששאר הספרים בעיקר אומרים "מה" ו"למה זה כ"כ חשוב" ורבינו מתמקד ב"איך" או יותר נכון -"איך אתה, במצבך"). לא באתי לומר שבספרי המוסר אין עצות (למדתי מסילת ישרים, אחד הספרים שכן עוסקים ב"איך" אבל לא ב"איך אתה במצבך היום, בדור הזה, בהתמודדות הספציפית הזאת, יכול בקלות וכו'" וגם רבינו המליץ לאנשים מסוימים על הספר הזה), ותפסיק לחפש לתפוס אותי באיזה מילה ותתרכז במסר החשוב ובעיקרי הדברים. אני שלום וכי אדבר המה למלחמה.

המשך ועיקר הדברים נמצא בליקוטי הלכות המון פעמים. אם ממש חשוב לך אחפש מחר מראי מקומות.
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
והנה, סטה האשכול מנתיבו.

ודאי ובודאי שהשם/כינוי בו בוחר האדם מוכיח הרבה מאוד על המקום האישי ממנו בא האדם.
והכינוי שלך, מעיד על התחושות הפנימיות והעמוקות שלך שהן שליליות. (כלפי הליטאיות שלך)
(נ.ב. לדעתי, ולאור הנסיון שיש לי, אי המשך בדרך מסורה, מורה יותר על כשל ביחסי אב/בן, מאשר כשל בקשר חברתי/קהילתי/תרבותי)

לגבי טענתך שהכל הוא ממה שכתוב בספרים, כל הכבוד על השליטה בכל כך הרבה ספרים.

אך הרעיונות הכתובים בצורה פשוטה וברורה בספרי ברסלב, בעצם יש להם עוגנים רחבים ביותר גם בכל ספרי ה'מתנגדים'.
בברסלב, בנושאים מסויימים, הדברים פשוט ממוקדים ומרוכזים, וזה כמו זריקת עידוד חזקה מאוד. ומי שנצרך לכך, אשריו ואשרי חלקו, שמצא את דרכו. מנגד, ישנם רבים שעדיין מחפשים את דרכם, ולא בהכרח, ברסלב היא שתמציא מנוחה לנפשם, אלא כל אחד ומה שהוא זקוק לו. אני מכיר כאלו שספר דרך השם, נותן להם בהירות בכל מערך העולם והחיים, וזה מה שממציא מנוחה לנפשם המחפשת.
(והרי המחלוקת בין החסידות למתנגדים אינה על תורות חדשות, אלא על שימת הדגשים אחרים בעבודת השם, ועוד כמה מחלוקות שאולי בטעות אגדיר אותן כפילוסופיות, השגחה פרטית, ועוד...)

אך אל תתחיל להתעסק עם הטפה, כי אז אתה מנסר את הענף עליו אתה יושב. כי כשם שאתה בטוח בספריך, אני בטוח בספרי, ואם יש לך כח לטעון שספר שלך הוא המנצח, ואני אטען אותה טענה, הרי שאנו שוים, או אז יצא, שכשם שאני טועה, כך אתה טועה, ונמצאת תורה נעדרת מישראל.

ולגבי נושא האשכול עצמו, כוונה בתפילה.
אני באופן אישי, לאחר שלמדתי שהוצאת שם שמים ללא כוונה, הרי היא בבחינת הושז"ל בכוחות הרוחניים של השפעת השפע לעולם, מאז לקחתי זאת לתשומת ליבי, לכוון נכון בשמות הקדושים, וממילא נהייתי הרבה יותר ממוקד וחד בכל התפילה.
וזה הדהים אותי, כיצד הרושם העז שהותירה בי ההבנה הנ"ל, גרמה להשפעה טוטאלית עלי.
למדתי מכך, שכאשר אדם חש את רצינות הדבר, ואת משמעות הדבר לגביו, הרי שהוא לא יקבל 'מניעות'.

וכשם שברור, שאדם, שחיי קרובו תלויים לו מנגד, או כמו בימי תשרי שחלפו עלינו, שהרבה יותר קל להתרכז בתפילה,
עלינו אם כך לנצל זאת, וליצור לעצמינו תחושת דחיפות, תחושת אחריות, לתפילה שלנו, וממילא הכל יהיה יותר קל.
ובודאי, כפי שהזכירו למעלה, שאל לנו ליפול לתפילה כתוכי מדבר בעלמא.
 
מוחל וסולח אמר:
אך הרעיונות הכתובים בצורה פשוטה וברורה בספרי ברסלב וכו'

לא יותר כדאי שתהיה בקי בספרים אלה, לפני שאתה ככה "מסכם" אותם?

חלילה מלומר מה שכתבת (נשמע כאילו כל תורת ברסלב זה איזה חוברת קטנה של כמה זריקות עידוד... ושכבר כתבו את זה קודם)
מקוה שלא התכוונת לזה ולא הבנתי אותך נכון.

פתחת פעם את הספר ליקוטי מוהר"ן עצמו? או את ליקוטי הלכות? אתה יודע מה ההיקף שלהם?

הליקוטי מוהר"ן מחדש חידושים ומגלה גילויים בתורה שמעולם לא התגלו לפניו.
אין קץ לגדולת וקדושת תורתו, ואין קץ לעומקה.

אתה אומר שהדברים מוכרים לך מספרי המתנגדים...
אז בבקשה. תפתח ליקוטי מוהר"ן, איפה שתרצה, ותראה אם יש לך מושג על מה הוא מדבר.

כיצד מפרש רבינו את המעשיות של רבה בר בר חנה? ואת אגדות סבי דבי אתונא, ואגדות ה"משתעי" ואת "ספרא דצניעותא"?
מה זה "צדיק האמת?"
מה זה "חותם בתוך חותם"?
מה זה בעל השדה?
מה זה ה"חן" מתורה א'?
מה זה רצוא ושוב? היכן זה רמוז בפסוקים?
מה זה קדושת שבעת הנרות?
מה זה אור מקיף? מה זה שכל מקיף ואיך זה קשור לצדיק הנכוה מחופתו של חבירו?
מה זה היראה שיש ליראה?
מה זה איש פשוט הגדול?
מה זה זה "ריח טוב בנשמות"?
מה זה הרועה שבונה משכן שיש בכל דור ודור?
מה זה הבל פה של תינוקות?
מה זה האבידות שנמצאות אצל הצדיק?
מה זה שהצדיק הוא "כח המושך" ומהו כח המכריח ומה ההבדל ביניהם? ולמה זה בחינת משכן?
כיצד מפריד הניגון את הרוח נכאה?
למה אסור לשמוע נגינה של מנגן רשע? ואיך מתקנים מי ששמע? ואיך עושים שלא יזיק?
מה זה תלמידי חכמים שדין יהודאין? מה קורה למי ששומע מהם תורה?
כיצד להמשיך שלום בעולם?
מה זוכים ע"י ראיית פני הצדיק?
למה צריך "צדקה לצדיק" ומה זה מתקן?
למה צריך וידוי דברים לפני תלמיד חכם?
מהי "זעה טובה" ומה הקשר בינה לשמחה?
כיצד נעשין מפורסמים קודם זמנם ומה זה גורם?
מה גורם לריבוי גרים ובעלי תשובה בעולם?
כיצד צריך להתפלל קודם גזר דין וכיצד לאחר גזר דין? וכיצד ניתן לדעת מה המצב כעת ביניהם?
ואיך זה קשור למחלוקות שבין הצדיקים?

אני יכול להמשיך ככה כל הלילה.
אני יכול לכתוב פה אלפי מושגים ודברים מליקוטי מוהר"ן, שחסידי ברסלב עמלים בלימודם, ולך מן הסתם אין שמץ של מושג.

מה פה נכתב בספרים קודמים??? ח"ו מלומר כן. (לכל היותר אפשר לומר שמי שבקי בזוהר ובכתבי האר"י יהיה לו קל יותר להבין את דברי הליקוטי מוהר"ן, ומי שלא - לומר רק את השכבה החיצונה של הדברים)

מלבד זה שההיקף של תורת ברסלב (בכמות) הוא עצום. רק הליקוטי הלכות שבידנו הוא אלפי עמודים!! (וזה שליש ממה שר' נתן כתב, השאר נאבד ע"י המתנגדים)

וגם המחמאה שלך לצערי לא נכונה... אני לא מתייימר להיות בקי אפילו בטיפה מן הים.

מוחל וסולח אמר:
אך אל תתחיל להתעסק עם הטפה וכו'
חשבתי שהבהרתי את עמדתי כאן, שאיני שולל אף דרך ולא טוען שהדרך של אחרים היא פחות אמת. למה להציג אותי שוב ככזה?
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=9&t=7163&p=93398#p93368
 
בבקשה, הנה תורה אחת מתוך קרוב לארבע מאות!! שיהיה לך שמץ של מושג על מה מדברים!

לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה
אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (שמות כ)
א כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְאֹרְעוֹתָיו הֵם לְטוֹבָתוֹ, זֹאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים נו): בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר, בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר; וְזֹאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים נ.): בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וְכוּ'. וְהִקְשׁוּ: וְכִי הָאִידְנָא לָאו הוּא אֶחָד. וְתֵרְצוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הָאִידְנָא מְבָרְכִין עַל הַטּוֹבָה הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְעַל הָרָעָה – דַּיָּן אֱמֶת; וּלֶעָתִיד – כֻּלּוֹ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, שֶׁיִּהְיֶה שֵׁם ה' וְשֵׁם אֱלֹקִים אַחְדוּת אֶחָד:
ב וְזֹאת הַבְּחִינָה אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אֶלָּא כְּשֶׁמַּעֲלֶה בְּחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מֵהַגָּלוּת מִבֵּין הָעֲכּוּ"ם, כִּי עַכְשָׁו הַמַּלְכוּת וְהַמֶּמְשָׁלָה לְהָעֲכּוּ"ם, וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָאִים עֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁלָּהֶם בְּשֵׁם אֱלֹהִים, כִּי יוֹנְקִים מִבְּחִינַת מַלְכוּת, הַנִּקְרָא אֱלֹהִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים עד): אֱלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם; וּכְשֶׁמַּעֲלִין בְּחִינַת מַלְכוּת מִבֵּין הָעַכּוּ"ם, אֲזַי נִתְקַיֵּם: כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים (שם מז):
ג וְאִי אֶפְשָׁר לְהָשִׁיב הַמְלוּכָה לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶלָּא עַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, עַל יְדֵי זֶה מְתַקֵּן וּמַעֲלֶה בְּחִינַת מַלְכוּת לְשָׁרְשָׁהּ. וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ (הושע יד): קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים – זֶהוּ וִדּוּי דְּבָרִים, זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת, כְּמוֹ דַּבָּר אֶחָד לְדוֹר (סנהדרין ח.). דַּבָּר – לְשׁוֹן מַנְהִיג וּמוֹשֵׁל. וְשׁוּבוּ אֶל ה' – שֶׁיְּתַקְּנוּ וְיַעֲלוּ אֶת הַדְּבָרִים, אֶת בְּחִינַת מַלְכוּת, בְּחִינַת אֶלֹהִים, אֶל ה', הַיְנוּ כַּנַּ"ל, בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, הַיְנוּ שֶׁיֵּדַע שֶׁכָּל מְאֹרְעוֹתָיו כֻּלָּם לְטוֹבָתוֹ וִיבָרֵךְ עַל כָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב:
ד וּכְשֶׁיֵּדַע כָּל זֹאת, נִקְרָא יְדִיעָה שְׁלֵמָה, כִּי עִקַּר הַדַּעַת הוּא אַחְדוּת שֶׁל חַסָדִים וּגְבוּרוֹת, זֶה נִקְרָא דַּעַת, הַיְנוּ שֶׁלֹּא יַחֲלֹק בֵּין חֶסֶד לְדִין, וִיבָרֵךְ עַל כֻּלָּם הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְזֶה נִקְרָא ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁלֶּעָתִיד יִהְיֶה אַחְדוּת גָּמוּר, שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְזֶה: ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ זֶה בְּחִינַת אֱלֹהִים מַלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמואל־ב ח): וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם: – אֶחָד גִּימַטְרִיָּא אַהֲבָה, הַיְנוּ הֵן ה' שֶׁהוּא רַחֲמִים, הֵן שְׁמוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלֹהִים, בְּחִינַת דִּין – כֻּלָּהּ לְטוֹבָתְךָ מֵחֲמַת אַהֲבָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אוֹהֵב אוֹתְךָ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ג): אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ. וּכְתִיב (עמוס ג): רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקוֹד עֲלֵיכֶם עֲוֹנוֹתֵיכֶם:
ה וַעֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם הֵם עַל עַצְמוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל לב): וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם חֲקוּקָה עַל עַצְמוֹתָם, וְכָל עֲבֵרָה יֵשׁ לָהּ צֵרוּף אוֹתִיּוֹת. וּכְשֶׁעָבַר אֵיזֶה עֲבֵרָה, אֲזַי נֶחְקָק צֵרוּף רַע עַל עַצְמוֹתָיו, וְעַל־יְדֵי־זֶה מַכְנִיס בְּחִינַת הַדִּבּוּר שֶׁל הַלָּאו הַזֶּה שֶׁעָבַר בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה, הַיְנוּ שֶׁמַּכְנִיס בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר, הוּא מַכְנִיס אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הָעַכּוּ"ם, וְנוֹתֵן לָהֶם מֶמְשָׁלָה. לְמָשָׁל, אִם עָבַר עַל דִבּוּר שֶׁל הַלָּאו לֹא יִהְיֶה לְךָ*), אֲזַי מַחֲרִיב הַצֵּרוּף הַטּוֹב שֶׁל הַדִּבּוּר וּבוֹנֶה צֵרוּף רַע, וְנֶחְקָק הַצֵּרוּף הַזֶּה עַל עַצְמוֹתָיו וְנוֹקֵם בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיהו ה): עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה. וּכְתִיב (תהלים לד): תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה. וְעַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו הָאוֹתִיּוֹת הַחֲקוּקִים עֲלֵיהֶם, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם הַדִּבּוּר שֶׁל הַוִּדּוּי, כִּי הַדִּבּוּר יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם לה): כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה; וּמַחֲרִיב הַבִּנְיָן וְהַצֵּרוּף הָרָע, וּבוֹנֶה מֵהֶם מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה.
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ז:): בְּשָׁעָה שֶׁהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, הָיוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה מְגֻלְגָּלִין, עַד שֶׁאָמַר מֹשֶׁה: שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה – שֶׁבִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מֵהַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁיִּזְכֹּר לִיהוּדָה הַוִּדּוּי שֶׁהִתְוַדָּה, וְכֵן הֲוֵי לֵיה. וְזֶה דַּוְקָא עַצְמוֹתָיו הָיוּ מְגֻלְגָּלִין, עַל שֵׁם וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם חֲקוּקָה עַל עַצְמוֹתָם, וְעַל־יְדֵי הַוִּדּוּי נִתְתַּקְּנוּ, וְעָלוּ כָּל חַד לְדוּכְתֵּה. וִיהוּדָה זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת; רֶמֶז, שֶׁבְּחִינַת מַלְכוּת נִתְתַּקֵּן עַל־יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים, וְזֶה נַעֲשָׂה עַל־יְדֵי מֹשֶׁה, שֶׁזָּכַר מֹשֶׁה הַוִּדּוּי, כִּי כֵן צָרִיךְ, שֶׁיִּהְיֶה הַוִּדּוּי לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, וְכָל תַּלְמִיד חָכָם הוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: מֹשֶׁה, שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ. וּבָזֶה שֶׁזָּכַר מֹשֶׁה הַוִּדּוּי, נַעֲשָׂה כְּאִלּוּ הִתְוַדָּה עַכְשָׁו לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְעַל־יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן בְּחִינַת מַלְכוּת, וְנֶחֱרַב הַצֵּרוּף הָרָע שֶׁנֶּחְקַק עַל עַצְמוֹתָיו:
ו וְזֶה בְּחִינַת הַחְזָרַת הַמַּלְכוּת לְשָׁרְשָׁהּ, כִּי שֹׁרֶשׁ הַמַּלְכוּת הוּא אֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קא:): לָמָּה טָעָה נְבָט, שֶׁרָאָה שֶׁיָּצָא אֵשׁ מֵאֲמָתוֹ. וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת אֵשׁ, שֶׁמִּשָּׁם הַמַּלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיהו כג): הֲלוֹא כֹּה דְבָרִי כָּאֵשׁ, וּכְתִיב (משלי ח): בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ. וְעִקַּר הַתּוֹרָה הֵם הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכות כב:): כַּמָּה טִפְּשָׁאֵי דְּקַיְמָא מִקַּמֵּי סֵפֶר־תּוֹרָה, וְלָא קַיְמָא מִקַּמֵּי צוּרְבָא מִדְּרַבָּנָן.
וְזֶהוּ (במדבר לא): כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ. דָּבָר – זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁנִּמְשָׁךְ בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה, בְּתוֹךְ חֲמִימוּת הַיֵּצֶר, כְּמוֹ (קידושין פא.): נוּרָא בֵּי עַמְרָם; תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ – תִּקּוּנוֹ עַל־יְדֵי אֵשׁ, הַיְנוּ וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם כַּנַּ"ל. וְזֶה לְשׁוֹן עֲבֵרָה, שֶׁהַצֵּרוּף שֶׁל עֲבֵרָה עוֹבֵר בְּתוֹךְ עַצְמוֹתָיו, מֵעֵבֶר אֶל עֵבֶר. וּמִצְוָה לְשׁוֹן הִתְחַבְּרוּת – כְּשֶׁעוֹשֶׂה חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת שֶׁל מִצְוֹות (מ"ר אחרי פ' כא), אֲזַי נִתְחַבְּרוּ שִׁבְרֵי עַצְמוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים לד): שׁוֹמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו:
ז וְזֶה פֵּרוּשׁ (משלי טז): חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת, כִּי חֲמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – בִּשְׁבִיל הַמַּלְכוּת שֶׁהִשְׁפִּיל עַל־יְדֵי עֲווֹנוֹתָיו; וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה, הַיְנוּ בְּחִינַת תַּלְמִיד חָכָם, בְּחִינַת מֹשֶׁה, הוּא יְכַפֵּר לוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מיכה ז): וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית – לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם (ר"ה יז). נִמְצָא, כְּשֶׁבָּא לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם וּמוֹצִיא כָּל צֵרוּפָיו לִפְנֵי הַתַּלְמִיד חָכָם, וְהַתַּלְמִיד חָכָם הוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה, שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר יב): וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד; וְעַל־יְדֵי־זֶה נִקְרָא אִישׁ חָכָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב כח): וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא (ע' סוטה כא:). וּבָזֶה יֵשׁ כֹּחַ לַתַּלְמִיד חָכָם לְכַפֵּר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה:
וּבִשְׁבִיל זֶה כְּשֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַל חֵטְא הָעֵגֶל, אָמַר (שמות לב): אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא; כִּי זֶה מִן הַנִּמְנָע, שֶׁלֹּא יָבוֹא לְאָדָם אֵיזֶה גַּדְלוּת, כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ שֶׁמְּסַפְּרִין שִׁבְחוֹ, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמֶּלֶךְ גָּדוֹל מְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר אֶת הָאָדָם, אֲזַי בְּוַדַּאי מִן הַנִּמְנָע, שֶׁלֹּא יָבוֹא לוֹ אֵיזֶה גַּדְלוּת. אֲבָל צָרִיךְ לָזֶה בִּטּוּל כָּל הַרְגָּשׁוֹתָיו וְחָמְרִיּוֹתָיו, אֲזַי יָכוֹל הָאָדָם לִשְׁמֹעַ שִׁבְחוֹ, וְלֹא יָבוֹא לוֹ שׁוּם גַּדְלוּת, כְּמוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁרָאָה כָּתוּב בַּתּוֹרָה: וַיְּדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה; וְיִשְׂרָאֵל קוֹרְאִין בְּכָל יוֹם בַּתּוֹרָה שִׁבְחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְהוּא בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לָהֶם שְׁבָחָיו, וְלֹא הָיָה לְמֹשֶׁה שׁוּם הִתְפָּאֲרוּת וְגַדְלוּת מִזֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד, וּבְוַדַּאי עַל־יְדֵי עַנְוְתָנוּתוֹ הָיָה כֹּחַ בְּיַד מֹשֶׁה לְכַפֵּר עֲווֹן־הָעֵגֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה. וְזֶה שֶׁטָּעַן מֹשֶׁה: וְאִם אַיִן, הַיְנוּ אִם לֹא תִּשָּׂא חַטָּאתָם, בָּזֶה אַתָּה מַרְאֶה, שֶׁאֵין לִי כָּל כָּךְ עֲנִיווּת, שֶׁאוּכַל לְכַפֵּר לָהֶם עֲווֹן הָעֵגֶל, בְּכֵן בַּקָּשָׁתִי: מְחֵנִי נָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בְּגַדְלוּת, שֶׁאֲנִי רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ בְּכָל עֵת סִפּוּר שְׁמִי וְשִׁבְחִי בַּתּוֹרָה, כִּי מִי יוּכַל לַעֲמֹד בָּזֶה, שֶׁיִּשְׁמַע סִפּוּר שִׁבְחוֹ וְלֹא יִתְגָּאֶה, אִם לֹא עָנָו גָּדוֹל; וְאִם אֲנִי עָנָו, צָרִיךְ לְךָ שֶׁתִּשָּׂא חֲטָּאתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית וְכוּ':
וְזֶה: (דברים לג) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, הַיְנוּ שֶׁמַּלְכוּת עָלָה לְשָׁרְשָׁהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים לז): וַעֲנָוִים יִרְשׁוּ אָרֶץ, וְאֶרֶץ הִיא דִּינָא דְּמַלְכוּתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב כ): וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ:
ח וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה כא): מָשָׁל לְאֶחָד, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶרֶךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה, וּמִתְיָרֵא מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַפְּחָתִים וּמֵחַיָּה רָעָה וּמִלִּסְטִים, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ וְכוּ':
כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁכָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן נִמְשָׁכִין מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, מֵאַרְבַּע מָרוֹת, כַּמּוּבָא בְּמִשְׁנַת חֲסִידִים: עַצְבוּת וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן נִמְשָׁכִין מִדּוֹמֵם, תַּאֲווֹת רָעוֹת וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן נִמְשָׁכִין מִצּוֹמֵחַ, דְּבָרִים בְּטֵלִים וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן נִמְשָׁכִין מֵחַי, גַּאֲוָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן נִמְשָׁכִין מִמְּדַבֵּר; וּמִי שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ, צָרִיךְ לְשַׁבֵּר כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, וִיסַפֵּר לִפְנֵי הַתַּלְמִיד חָכָם, הַיְנוּ וִדּוּי דְּבָרִים, וְהַתַּלְמִיד חָכָם יְפָרֵשׁ וִיבָרֵר לוֹ דֶּרֶךְ לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ.
וְיֵשׁ שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת בְּהִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיקִים, שֶׁעַל־יְדֵי שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת אֵלּוּ נִתְתַּקֵּן הַכֹּל, וְאֵלּוּ הֵם הַשְּׁלשָׁה בְּחִינוֹת:
הַבְּחִינָה הָרִאשׁוֹנָה, כְּשֶׁרוֹאֶה אֶת הַצַּדִּיק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ל): וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ; וְזֹאת הַבְּחִינָה מְבַטֶּלֶת הַמִּדּוֹת רָעוֹת הַנִּמְשָׁכִין מִשְּׁנֵי הַיְּסוֹדוֹת דּוֹמֵם צוֹמֵחַ, הַיְנוּ עַצְבוּת וְתוֹלְדוֹתֶיהָ וְתַאֲווֹת רָעוֹת, כִּי צַדִּיק הַדּוֹר נִקְרָא אֵם, עַל שֵׁם שֶׁהוּא מֵינִיק לְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹר תּוֹרָתוֹ, וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת חָלָב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שה"ש ד): דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ. וְזֶה אָנוּ רוֹאִים בְּחוּשׁ, כְּשֶׁהַתִּינוֹק הוּא בְּעַצְבוּת וְעַצְלוּת, כְּשֶׁרוֹאֶה אֶת אִמּוֹ הוּא נִתְעוֹרֵר בִּזְרִיזוּת גָּדוֹל לִקְרַאת אִמּוֹ, הַיְנוּ לְשָׁרְשׁוֹ. גַּם אָנוּ רוֹאִים בְּחוּשׁ, כְּשֶׁהַתִּינוֹק עוֹסֵק בְּדִבְרֵי שְׁטוּת שֶׁלּוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לָזֶה, אַף־עַל־פִּי כֵן כְּשֶׁרוֹאֶה אֶת אִמּוֹ, הוּא מַשְׁלִיךְ כָּל תַּאֲווֹתָיו אַחַר כְּתֵפָיו וּמוֹשֵׁךְ אֶת עַצְמוֹ לְאִמּוֹ. נִמְצָא, שֶׁנִּתְבַּטְּלִין הַמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁל שְׁנֵי הַיְּסוֹדוֹת דּוֹמֵם צוֹמֵחַ עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת פְּנֵי הַצַּדִּיק. וְזֶהוּ: וּמִתְיָרֵא מִן הַקּוֹצִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת צוֹמֵחַ; וּפְחָתִים – שֶׁהוּא בְּחִינַת דּוֹמֵם. וּכְשֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ אֲבוּקָה שֶׁל אוֹר, זֶה תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁהוּא אָבִיק בְּאוֹר הַתּוֹרָה, וְעַל־יָדוֹ נִצּוֹל מִמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁל שְׁנֵי יְסוֹדוֹת דּוֹמֵם צוֹמֵחַ, וְאָז נִצּוֹל מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַפְּחָתִים:
הַבְּחִינָה הַשְּׁנִיָּה, הַצְּדָקָה שֶׁנּוֹתֵן לְתַלְמִיד חָכָם, שֶׁעַל־ יְדֵי־זֶה נִצּוֹל מִמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁל שְׁנֵי יְסוֹדוֹת חַי מְדַבֵּר, שֶׁהֵן בְּחִינַת חַיָּה רָעָה וְלִסְטִים, שֶׁהֵן דְּבָרִים בְּטֵלִים וְגַאֲוָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן. כִּי עַל־יְדֵי דְּבָרִים בְּטֵלִים וְלָשׁוֹן הָרָע בָּא עֲנִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ד): כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים, זֶהוּ עֲנִיּוּת. גַּם בְּגַאֲוָה אָמְרוּ (קידושין מט:): סִימָן לְגַסּוּת הָרוּחַ – עֲנִיּוּת. וְעַל־יְדֵי צְדָקָה נִתְעַשֵּׁר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (גיטין ז:): אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים וְכֵן נָגוֹזוּ וְעָבַר וְעִנִּיתִיךָ לֹא אֲעַנֵּךְ – שׁוּב אֵין מַרְאִין לוֹ סִימָנֵי עֲנִיּוּת. וְזֶהוּ: כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר נִצּוֹל מֵחַיָּה רָעָה וּמִלִּסְטִים. עַמּוּד הַשַּׁחַר רֶמֶז לִצְדָקָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נח): כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וְכוּ', אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ. נִמְצָא, עַל־יְדֵי צְדָקָה נִצּוֹל מִמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁל שְׁנֵי יְסוֹדוֹת, חַי מְדַבֵּר, שֶׁהֵם בְּחִינַת חַיָּה רָעָה וְלִסְטִים:
הַבְּחִינָה הַשְּׁלִישִׁית, כְּשֶׁמִּתְוַדֶּה וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה הַתַּלְמִיד חָכָם מַדְרִיךְ אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וְזֶה: הִגִּיעַ לְפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה כא): זֶה תַּלְמִיד חָכָם, וְיוֹם הַמִּיתָה, זֶה בְּחִינַת וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם; יוֹם הַמִּיתָה רֶמֶז עַל וִדּוּי, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין מג:): כָּל הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין. וְזֶה נִקְרָא פָּרָשַׁת־דְּרָכִים, כִּי הַתַּלְמִיד חָכָם מַפְרִישׁ לוֹ דֶּרֶךְ לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, אֲזַי נִצּוֹל מִכֻּלָּם. כִּי קֹדֶם שֶׁהִתְוַדָּה, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה אֵצֶל הַתַּלְמִיד חָכָם וְנָתַן לוֹ מָמוֹן, עֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶהוּ דֶּרֶךְ הוּא מְהַלֵּךְ, כִּי יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת (משלי יד), אֲבָל כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת דְּרָכִים, זֶה תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹם הַמִּיתָה, הַיְנוּ וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד־חָכָם, אֲזַי נִצּוֹל מִכֻּלָּם:
ט וְזֶה בְּכָל פַּעַם שֶׁבָּא אֵצֶל תַּלְמִיד חָכָם וּמְסַפֵּר לְפָנָיו כָּל לִבּוֹ, וְהַתַּלְמִיד חָכָם הוּא בְּחִינַת משֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיִן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְעַל יְדֵי זֶה אַתָּה נִכְלָל בָּאֵין סוֹף. וְזֶה בְּחִינַת: זַרְקָא, דְּאִזְדְּרִיקַת לְאֲתַר דְּאִתְנְטִילַת מִתַּמָּן, שֶׁתַּחֲזִיר אֶת הַמַּלְכוּת לְאֵין סוֹף, שֶׁהוּא רָצוֹן שֶׁבְּכָל הָרְצוֹנוֹת. כִּי הַמַּלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּרִים, כָּל אוֹת וָאוֹת מְלֻבָּשׁ בָּהּ רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיָה, שֶׁזֹּאת הָאוֹת יִהְיֶה לָהּ תְּמוּנָה כָּזוֹ, וְאוֹת אַחֶרֶת יִהְיֶה לָהּ תְּמוּנָה אַחֶרֶת. נִמְצָא, שֶׁרְצוֹנוֹת, הַיְנוּ תְּמוּנוֹת אוֹתִיּוֹת, הֵם הִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְכָל אֵלּוּ הָרְצוֹנוֹת, הַיְנוּ הַתְּמוּנוֹת, נִמְשָׁכִין מֵרְצוֹן אֵין סוֹף, שֶׁאֵין בּוֹ תְּמוּנָה, וְכָל הַדְּבָרִים וְהַיֵּשׁוּת שֶׁבָּעוֹלָם הֵם מֵהָאוֹתִיּוֹת, הַיְנוּ מִמַּלְכוּת, כִּי יֵשׁוּת הוּא מֵחֲמַת הַמַּלְכוּת, שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁיִּתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ בָּעוֹלָם, וְעַל יְדֵי זֶה בָּרָא אֶת הָעוֹלָם מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְכָל הָרְצוֹנוֹת, הַיְנוּ הַתְּמוּנוֹת, וְכָל הַיֵּשׁוּת, הַיְנוּ בְּחִינַת מַלְכוּת, מְקַבְּלִים חִיּוּתָם מֵרְצוֹן אֵין סוֹף, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (מגילה לא.): בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא, הַיְנוּ מַלְכוּתוֹ, הַיְנוּ רְצוֹנוֹת, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ, הַיְנוּ רְצוֹן אֵין סוֹף. וְזֶה בְּחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַגַּשְׁמִיּוּת, כִּי כְּשֶׁרוֹצֶה לְהִכָּלֵל בִּרְצוֹן אֵין סוֹף, צָרִיךְ לְבַטֵּל אֶת הַיֵּשׁוּת שֶׁלּוֹ. וְזֶה שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (יתרו דף פח:), שֶׁהִסְתַּלְּקוּת מֹשֶׁה בְּשַׁבָּת בְּשַׁעְתָּא דְּמִנְחָה, שֶׁאָז הִתְגַּלּוּת רַעֲוָא דְּרַעֲוִין, שֶׁהוּא בְּחִינַת רְצוֹן אֵין סוֹף, שֶׁכָּל הָרְצוֹנוֹת מְקַבְּלִין חִיּוּתָם מִמֶּנּוּ. וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁבִּטֵּל משֶׁה כָּל יֵשׁוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות טז): וְנַחְנוּ מָה. וְזֶה פֵּרוּשׁ: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַּגַּיְא (דברים לד) – זֶה בְּחִינַת אַיִן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו מ): כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא; בְּאֶרֶץ מוֹאָב – זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁדָּוִד בָּא מִמּוֹאָב, שֶׁנִּסְתַּלֵּק מֹשֶׁה בְּתוֹךְ אֵין סוֹף, בְּתוֹךְ רָצוֹן שֶׁבָּרְצוֹנוֹת, בְּתוֹךְ רַעֲוָא דְּרַעֲוִין, שֶׁהוּא בְּחִינַת רְצוֹן אֵין סוֹף הַמְלֻבָּשׁ בִּרְצוֹנוֹת, בִּתְמוּנוֹת אוֹתִיּוֹת, בִּבְחִינַת מַלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדֻלָּתוֹ, הַיְנוּ מַלְכוּת, בְּחִינַת רַעֲוִין, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא רַעֲוָא, רְצוֹן אֵין סוֹף. וְזֶה: מוּל בֵּית פְּעוֹר – כִּי אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מדרש אגדה, מובא בתוספות סוטה יד.): לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּעוֹר, עַל שֵׁם שֶׁפּוֹעֵר פִּיו; כִּי כְּשֶׁפּוֹגְמִין בְּמַלְכוּת, אֲזַי יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לִפְעֹר פִּיו בְּצֵרוּפִים רָעִים; אֲבָל משֶׁה, שֶׁתִּקֵּן מִדַּת הַמַּלְכוּת, עַל־יְדֵי זֶה לֹא הָיָה יְכֹלֶת בְּיַד פְּעוֹר לִפְעֹר פִּיו. וְזֶה: וְלֹא יָדַע אִישׁ, אֲפִלּוּ מֹשֶׁה לֹא יָדַע, (כמו שאמרו רז"ל סוטה יד.), כִּי נִתְבַּטֵּל לְגַבֵּי אֵין סוֹף. וְכָל זֶה הָיָה בְּמוֹתוֹ, אֲבָל בְּוַדַּאי גַּם בְּחַיָּיו הָיָה לוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הַגַּשְׁמִיּוּת, וְהָיָה מְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּאוֹר אֵין סוֹף, אֲבָל הַהִתְפַּשְּׁטוּת הָיָה בִּבְחִינַת: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב; כִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רוֹצֶה בַּעֲבוֹדָתֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְאָבִיתָ תְּהִלָּה מִגּוּשֵׁי עָפָר, מִקְּרוּצֵי חֹמֶר. וּבִשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר כֵּן אֶלָּא עַד עֵת שֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ וְיִטֹּל נִשְׁמָתוֹ. וְזֶה שֶׁאָנוּ רוֹאִים, שֶׁלִּפְעָמִים נִתְלַהֵב אָדָם בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה וְאוֹמֵר כַּמָּה תֵּבוֹת בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל – זֶה בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו, שֶׁנִּפְתַּח לוֹ אוֹר אֵין סוֹף וְהֵאִיר לוֹ; וּכְשֶׁרוֹאֶה אָדָם הִתְנוֹצְצוּת הַזֹּאת, אַף־עַל־גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזִי – מַזְלֵהּ חָזִי (מגילה ג.), תֵּכֶף נִתְלַהֵב נִשְׁמָתוֹ לִדְבֵקוּת גָּדוֹל, לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּאוֹר אֵין סוֹף, וּכְשִׁעוּר הִתְגַּלּוּת אֵין סוֹף, לְפִי מִנְיַן הַתֵּבוֹת שֶׁנִּפְתְּחוּ וְהִתְנוֹצְצוּ, כָּל אֵלּוּ הַתֵּבוֹת אוֹמֵר בִּדְבֵקוּת גָּדוֹל וּבִמְסִירַת נַפְשׁוֹ וּבְבִטּוּל כֹּחוֹתָיו, וּבְשָׁעָה שֶׁנִּתְבַּטֵּל לְגַבֵּי אֵין סוֹף, אֲזַי הוּא בִּבְחִינַת: וְלֹא יָדַע אִישׁ, שֶׁאֲפִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵעַצְמוֹ. אֲבָל זֹאת הַבְּחִינָה צָרִיךְ לִהְיוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם יֵשׁוּתוֹ. נִמְצָא כְּשֶׁהוּא בִּבְחִינַת וָשׁוֹב, אֲזַי צָרִיךְ לְהַרְאוֹת גַּם לְדַעְתּוֹ, כִּי מִתְּחִלָּה, בִּשְׁעַת דְּבֵקוּת, הָיָה נִתְבַּטֵּל הַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְלֹא יָדַע אִישׁ; וּכְשֶׁהוּא בִּבְחִינַת וָשׁוֹב, שֶׁשָּׁב (לְדַעְתּוֹ) לְיֵשׁוּתוֹ, אָז שָׁב לְדַעְתּוֹ; וּכְשֶׁשָּׁב לְדַעְתּוֹ, אָז הוּא יוֹדֵעַ אַחְדוּת הָאֵין סוֹף וְטוּבוֹ, וַאֲזַי אֵין חִלּוּק בֵּין ה' לֵאלֹהִים, בֵּין מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים, כִּי בְּאֵין סוֹף אֵין שַׁיָּךְ, חַס וְשָׁלוֹם, שִׁנּוּי רָצוֹן, כִּי הַשִּׁנּוּיִים אֵינוֹ אֶלָּא בְּשִׁנּוּי הַתְּמוּנוֹת, אֲבָל עַל־יְדֵי הַדְּבֵקוּת שֶׁל אָדָם בְּאֵין סוֹף, שֶׁשָּׁם אֵין שִׁנּוּי רָצוֹן, כִּי שָׁם רָצוֹן פָּשׁוּט, וְאַחַר־כָּךְ נִשְׁאָר בּוֹ רְשִׁימוּ מֵאַחְדוּת הַזֹּאת, וְאַחַר־כָּךְ נַעֲשֶׂה בִּבְחִינַת וָשׁוֹב, אֲזַי הָרְשִׁימוּ מַרְאֶה לָדַעַת, שֶׁיֵּדַע שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְכֻלּוֹ אֶחָד: וְזֶה שֶׁאָמַר משֶׁה לְדוֹרוֹ (דברים ד): אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים; כִּי משֶׁה הוּא בְּחִינַת אַיִן, וְדוֹרוֹ הַדְּבוּקִים אֵלָיו רָאוּי לָהֶם לָדַעַת, הַיְנוּ לְהָאִיר לַדַּעַת, בְּחִינַת אֵין סוֹף, בְּחִינַת רַעֲוָא דְּרַעֲוִין, בְּחִינַת: ה' הוּא הָאֱלֹהִים:
וְזֶה פֵּרוּשׁ: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא: זִימְנָא חַדָּא הֲוָה קָאַזְלִינָן בִּסְפִינְתָּא, וַחֲזִינָן הַהוּא כַּוְרָא דְּיַתְבָא לֵהּ אָכְלָה טִינָא בְּאוּסְיֵהּ, וְאִדְחוּהוּ מַיָא, וְשַׁדְיוּהוּ לְגוּדָא, וְחָרוּב מִינֵהּ שִׁיתִין מְחוֹזֵי, וְאָכְלוּ מִינֵהּ שִׁיתִין מְחוֹזֵי, וּמָלְחוּ מִינֵהּ שִׁיתִין מְחוֹזֵי, וּמָלְאוּ מֵחַד גַּלְגַּלָא דְּעֵינָא תְּלָת מֵאָה גַּרְבֵּי מִשְׁחָא. וְכִי הַדְרָן לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, חֲזִינָן דְּהַוָה קָא מְנַסְרֵי מִגַּרְמֵיהּ מְטַלַלְתָּא, וִיהֲבֵי לְמִבְנִינְהוּ הַנָּךְ מְחוֹזֵי:
פֵּרוּשׁ: סְפִינָה – לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁרַבָּה בַּר בַּר חָנָה חָקַר בְּשִׂכְלוֹ אוֹדוֹת הַמַּלְכוּת, אֵיךְ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מַעֲלִין אוֹתָהּ. וַחֲזִינָן הַאי כַּוְרָא – יִשְׂרָאֵל מְכֻנִּין בְּשֵׁם דָּגִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מח): וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. דְּיַתְבָא לֵיהּ אָכְלָא טִינָא בִּנְחִירָיו – זֶה בְּחִינַת תְּפִלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו מח): וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ; שֶׁנִּתְעָרֵב שֶׁרֶץ, הַיְנוּ טֻמְאָה, בִּתְפִלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ וּבִלְבֵּל אוֹתוֹ, וְלֹא הָיָה יָכוֹל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הַזֶּה לַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ תַּמָּה. מֶה עָשָׂה הָאִישׁ הַזֶּה, עָשָׂה שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת הַנַּ"ל, הַיְנוּ הִתְקַשְּׁרוּת לְהַצַּדִּיק, וּנְתִינַת הַצְּדָקָה, וּוִדּוּי דְּבָרִים.
וְזֶה פֵּרוּשׁ: וּמֵתָה וְאִידְחוּהוּ מַיָא וְשַׁדְיוּהוּ לְגוּדָא; וְהִזְכִּיר הַשָּׁלֹשׁ בְּחִינוֹת מֵעֵלָּא לְתַתָּא: וּמֵתָה – זֶה בְּחִינַת וִדּוּי דְּבָרִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: כָּל הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין; וְאִדְחוּהוּ מַיָא – זֶה בְּחִינַת צְדָקָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת יא): שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמַּיִם. וּכְתִיב (ישעיהו לב): אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מַיִם. וְשַׁדְיוּהוּ לְגוּדָא – הַצַּדִּיק נִקְרָא גּוּדָא, לְשׁוֹן גָּדֵר, שֶׁהוּא גּוֹדֵר פִּרְצוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (יחזקאל כב, ישעיהו נח). וְזֶה: וְשַׁדְיוּהוּ לְגוּדָא – שֶׁהִקְרִיב אֶת עַצְמוֹ לַצַּדִּיק. וְעַל־יְדֵי שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת אֵלּוּ: וְחָרוּב מִינֵהּ שִׁיתִּין מְחוֹזָא – שֶׁעַל־יְדֵי הַמִּיתָה, הַיְנוּ וִדּוּי דְּבָרִים, הֶעֱלָה אֶת הַמַּלְכוּת מִבֵּין הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְהַצַּדִּיק הוֹרָה לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַפְטָרַת בְּרֵאשִׁית (ישעיהו מב): אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת – רֶמֶז עַל חֻרְבַּן מֶמְשֶׁלֶת הָעַכּוּ"ם; וְהוֹלַכְתִּי עִוְּרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ – זֶה בְּחִינַת שֶׁהַצַּדִּיק הוֹרָה לוֹ דֶּרֶךְ יָשָׁר, זֶה בְּחִינַת פָּרָשַׁת דְּרָכִים, כַּנַּ"ל. וְשִׁיתִין מְחוֹזָא רֶמֶז עַל עֲלִיַּת הַמַּלְכוּת, דִּכְתִיב בָּהּ (שה"ש ו): שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת.
וְאָכְלוּ מִינָהּ שִׁיתִין מְחוֹזָא – רֶמֶז עַל שְׁנֵי מִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל חַי מְדַבֵּר, שֶׁעַל־יָדוֹ בָּא עֲנִיּוּת כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי צְדָקָה מְתַקֵּן אוֹתָם וְיַמְשִׁיךְ שֶׁפַע. וְזֶה: אָכְלוּ מִינֵה. וְשִיתִין מְחוֹזָא – רֶמֶז עַל בְּחִינוֹת שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים, שֶׁמִּשָּׁם בָּא פַּרְנָסָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים (ברכות לג. תענית ב. ע"ש). וּמָלְחוּ מִינָהּ שִׁיתִּין מְחוֹזָא – זֶה רֶמֶז עַל תִּקּוּן שְׁתֵּי מִדּוֹת רָעוֹת, דּוֹמֵם צוֹמֵחַ, עַל־יְדֵי קִרְבָתוֹ לְהַצַּדִּיק, כִּי הַצַּדִּיק הוּא בְּרִית מֶלַח עוֹלָם. גַּם עַצְבוּת וְתַאֲווֹת בָּאִים מִדָּמִים עֲכוּרִים, וְעַל־יְדֵי מֶלַח פּוֹלֵט הַדָּמִים רָעִים. וְשִיתִּין מְחוֹזָא זֶה רֶמֶז עַל שִׁשִּׁים אוֹתִיּוֹת שֶׁבְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים שֶׁהֵם בְּיַד הַצַּדִּיק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי י): בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק.
וּמָלְאוּ מֵחַד גַּלְגַּלָא דְּעֵינָא תְּלָת מֵאָה גַּרְבֵּי מִשְׁחָא – גַּרְבֵּי מִשְׁחָא זֶה בְּחִינוֹת הַדַּעַת, כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ (שמות ל) זֶה בְּחִינַת שֵׂכֶל. וּתְלָת מֵאָה זֶה בְּחִינוֹת משֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁהַצַּדִּיק מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ בִּבְחִינַת מָה. בְּשָׁלשׁ בְּחִינוֹת צָרִיךְ לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיהו ט): אַל יִתְהַלֵּל חָכָם, גִּבּוֹר וְעָשִׁיר. נִמְצָא, שֶׁבְּכָל בְּחִינָה מֵאֵלּוּ שָׁלשׁ בְּחִינוֹת הוּא נַעֲשֶׂה מָה, וְעַל־יְדֵי זֶה יֵשׁ לוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הַגַּשְׁמִיּוּת, וּמִדַּבֵּק בְּאוֹר אֵין סוֹף, שֶׁאֵין שָׁם שׁוּם שִׁנּוּי רָצוֹן, אֶלָּא ה' הוּא הָאֱלֹקִים כַּנַּ"ל, הַיְנוּ כֻּלּוֹ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְזֶה בְּחִינַת חַד גַּלְגַּלָא דְּעֵינָא, כַּמּוּבָא בְּאִידְרָא (נשא דף קלז:): וּלְזִימְנָא דְּאָתִי יִשְׁתַּכַּח בָּה עֵינָא חַד דְּרַחֲמֵי – זֶה בְּחִינַת כֻּלּוֹ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. נִמְצָא, כְּשֶׁהַצַּדִּיק עוֹשֶׂה עַצְמוֹ מָה, מְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לְעֵינָא חַד דְרַחֲמֵי, הַיְנוּ לְאֵין סוֹף; וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחוֹזֵר, בִּבְחִינַת רָצוֹא וָשׁוֹב, אָז מַמְשִׁיךְ מֵאוֹר אֵין סוֹף הָאַחְדוּת הָרָצוֹן הַפָּשׁוּט שָׁם דֶּרֶךְ הַ"מָּה" שֶׁלּוֹ, וְנַעֲשֶׂה מִמָּה מֵאָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: אַל תִּקְרֵי מָה, אֶלָּא מֵאָה, וְנַעֲשֶׂה תְּלָת מֵאָה מִתְּלָת מָה, וּמַמְשִׁיךְ אוֹר הַזֶּה לְדַעְתּוֹ וּלְשִׂכְלוֹ, הַיְנוּ גַּרְבֵּי דְּמִשְׁחָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֵׂכֶל כַּנַּ"ל. אַתָּה הָרְאֵיתָ לָדַעַת, שֶׁמַּמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף לְדַעְתּוֹ, שֶׁיֵּדַע הָאַחְדוּת, שֶׁה' הוּא הָאֱלֹקִים, וִיבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב עַל הַכֹּל כְּמוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא:
כִּי הַדְרָן וְאָתָאן לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא וְקָחֲזִינָן דְּהַוֵי מְנַסְרָא מִגַּרְמַיְהוּ לְבִנְיָנָא הַנָּךְ מְחוֹזָא – כִּי מֵאֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁהֵם שְׁנֵים־עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁעַל־יָדָם נִתְתַּקֵּן מַלְכוּת הַנַּ"ל, וְאַחֲרֵיהֶם הוּא הַטֻּמְאָה, וְיֵשׁ בְּנֵי־אָדָם שֶׁיּוֹצְאִין מֵהַקְּדֻשָּׁה. וְזֶה שֶׁסִּפֵּר הַתַּנָּא, שֶׁהָדַר וְחָזַר לְעַיֵּן בְּאֵלּוּ שֶׁהֵם בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, שֶׁהֵם אֲחוֹרֵי שְׁנֵים־עָשָׂר שְׁבָטִים דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁיּוֹצְאִין מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וַחֲזִינָן דְּהֲווּ מְנַסְרֵי מִגַּרְמַיְהוּ – הַיְנוּ שֶׁעַל־יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הַחֲקוּקִים עַל עַצְמוֹתָם, וְהַחֲקִיקָה עוֹבֵר מֵעֵבֶר לְעֵבֶר כִּנְסִירָה מַמָּשׁ.. אֲבָל עַל־יְדֵי שֶׁאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הַנַּ"ל נִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה עַל־יְדֵי שֶׁרֶץ קָטָן שֶׁבִּנְחִירָיו, עַל־יְדֵי שֶׁהִרְגִּישׁ טֻמְאָה קְטַנָּה שֶׁמְּבַלְבֶּלֶת אוֹתוֹ – עַל־יְדֵי תְּשׁוּבָתוֹ גּוֹרֵם, שֶׁגַּם אֵלּוּ הָרְשָׁעִים נַעֲשׂוּ כִּסֵּא לַקְּדֻשָּׁה, וִיהָבֵי לְבִנְיָנָא הַנָּךְ מְחוֹזָא – שֶׁעוֹזְרִים גַּם הֵם לְעוֹבְדֵי הַשֵּׁם, שֶׁיִּבְנוּ הַנָּךְ מְחוֹזָא הַנַּ"ל:
וְזֶה פֵּרוּשׁ: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. פֵּרוּשׁ, הֵן ה' הֵן אֱלֹהֶיךָ תָּבִין, שֶׁכָּל זֹאת אָנֹכִי, הַיְנוּ שֶׁתְּקַיֵּם: בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר, בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, הַיְנוּ כֻּלּוֹ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב כַּנַּ"ל; אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – דְּאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (בראשית פ' טז), כִּי כָּל הַגָּלֻיּוֹת נִקְרָאִים עַל שֵׁם גָּלוּת מִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְצֵרִים לְיִשְׂרָאֵל, הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי הַצַּדִּיק נִתְבַּטֵּל מַלְכוּתָם וּמֶמְשַׁלְתָּם שֶׁל הָעַכּוּ"ם, כִּי עַל־יְדֵי זֶה עוֹלָה מִתּוֹכָם מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל. מִבֵּית עֲבָדִים – זֶה רֶמֶז עַל בִּטּוּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁל אַרְבַּע יְסוֹדוֹת, הַמְכֻנִּים בְּשֵׁם עֲבָדִים, כִּי כָּל הָאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הֵם מִתַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, וְהַיָּרֵחַ מְכֻנֶּה בְּשֵׁם עֶבֶד, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (וישב דף קפא:): הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִי – דָּא סִיהַרָא, פֵּרוּשׁ עַל־יְדֵי הַצַּדִּיק עוֹלָה הַמַּלְכוּת מִן הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְנִתְבַּטְּלִים הַמִּדּוֹת רָעוֹת, וְעַל־יְדֵי זֶה הָאָדָם בָּא לִבְחִינַת עוֹלָם הַבָּא, לִבְחִינַת: בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר, בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר:
 
חלק עליון תַחתִית